שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?! - הרב חן חלמיש

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?! - הרב חן חלמיש

בבנייני האומה רעד קולו של הרב המנחה באומרו: "זהו מעמד קבלת התורה מחדש...זכינו באמצע טבת למעמד קבלת התורה..."; השדרן ברדיו "קול חי" לא מסתיר את התפעלותו ומספר, כי זהו מעמד של אחדות גדולה בין כל הזרמים: "ניתן לראות בין היושבים באולם, חסידים, ליטאים, כיפות שחורות וכיפות סרוגות". אכן מעמד נשגב!!! ובנפשי... מתחילה להתנגן מנגינתו העמוקה כל כך של המלחין הנפלא אהרון רזאל, ומילותיו של יהודה אל יוסף צפות ועולות: "כי איך, איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי...".
אנו מתקדשים ומיטהרים, מתעלים ומתקדמים, אפילו את מסכת עירובין כבר סיימנו. ובמעלה המסילה, בשיאו של המעמד הנשגב, אנו חשים כה קרובים לנותן התורה, לאבינו; אך בדיוק ברגע הזה, מתבונן בנו הקב"ה במבט עמוק, חודר, שואל: "והנער...?!!! היכן הנער? ומה אם קדוש אתה, הלא כל ירידתך למצרים נועדה לשם העלאתו של הנער, הלא אמרת:'אנכי אערבנו מידי תבקשנו'. ועתה, עשית את כל הסיבוב הזה, התעלית, דשנת בשמן ראשך, ואתה בא אליי ללא הנער?!"
ואנכי, מתוך הערכה והערצה עצומה, שומע את הקולות השמחים והקדושים על האחדות מבנייני האומה, וחושב על כל "הנערים", שגם הם ראויים להיכלל באחדות זו, אך מי סופר אותם בעת כזאת? - "והנער איננו איתי"...
לעיתים נראה, כי מעמד כְּזה המתואר לעיל מעורר בנו את התחושה, כי מצאנו את שותפינו האמיתיים. עם מי נלמד דף גמרא, עם מי נתחיל לדרוש בהלכות הפסח, הלא עם אחינו תופשי התורה! אלו השותפים הטבעיים שלנו לדרך התורה. וככל שאנו חשים, כי אנו קדושים יותר, רוחניים יותר, אנו מואסים בקשרים הקודמים עם החילוניים, עם ההם, אותם שכל זה זר להם כל כך. ממקום הקדושה קשה לסבול את החול, ואף את הטמא...
ראויה היא מאד האחדות וההתקרבות אל כל אדם ואדם מישראל, ודאי התקרבות בין קבוצות שעד כה חשו אולי ריחוק מה זה מזה, ובתוך כך ההתקרבות אל הציבור המכונה חרדי. אך בל נשכח את הנער, בל נשכח את התורה הגואלת אשר לימדתנו את סוד פנימיותו של הנער הישראלי בדורותינו. למדנו על קדושתו של כל אחד ואחד מישראל, למדנו על אהבת ישראל הנובעת דווקא מתוך האמונה באורה האלוהי של האומה, אור החבוי בפנימיותה, גם כשמבחוץ נרמס כל קודש על ידי רבים. למדנו על עובדת היות דורנו דור של תימהון, דור שמשמשים בו חושך ואור בעירבוביא, דור של מסירות נפש מחד גיסא, ודור של נביקת רוח מאידך גיסא. וכל מי שקשור לעבודה הרוחנית-חינוכית בתקופה שלנו חש את הצימאון האדיר לקדושה, לאמת, לתורה. 
אחדות מייצרת אחריות. אחדות הנובעת מאמונה בדור ובאנשיו צריכה להביא אותנו לידי אחריות: א. אחריות של עץ יהודה על החיבור עם עץ יוסף (על פי יחזקאל לז וקול התור פרק ב אות קא ופרק ג). ב. אחריות על התורה, משנת התורה הגואלת, הזוקקת בירור, ליבון והעמקה רבתי, ולבסוף אף טרנספורמאציה לשפת מושגים הראויה להילמד עם "הנער". ג. אחריות על "הנער" שבמקום המגורים, מקום העבודה. אחריות שמולידה ענווה, אהבה, אמת ואמונה וממריצה בגבורה ללמוד עם... לחבר אל... לשלוח ל...
נמשיך לנגן בעוז פנימי את הניגון: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי", וייטע בנו ניגון זה את היכולת להריח ריח קדושה שבכל אחד מישראל, וסייעתא דשמייא לעובדו בלבב שלם, לדבק ליבם של כל ישראל לאביהם.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry