שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת שלח לך - תשס"ו

פרשת שלח לך - תשס"ו

לאחר שישראל חטאו בחטא המרגלים נגזרה גזרה על ישראל. "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר" (יד, לב' לג'). משה מדבר דברים אלה אל העם "ויתאבלו העם מאוד" (פס' לט').

חלק מהעם מחליטים לעשות מעשה. "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר, הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (פס' מ').

משה מנסה למנוע מהם באמרו "...למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויבכם" (פס' מא' מב'). על אף דברי משה הם מחליטים לעלות, "ויעפילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (פס' מג').

לכאורה קשה, מדוע ננעלו שערי תשובה בפני המעפילים? המרגלים חטאו בכך שהפחד מפני יושבי ארץ כנען שיתק אותם ועל כן לא רצו לעלות לארץ. הם מתלוננים "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלוא טוב לנו לשוב מצרימה" (פס' ג'). עתה באים המעפילים ומתגברים על פחדם ועולים לארץ בגבורה. לכאורה זהו תקון חטא המרגלים, וזוהי הפעולה שה'  היה חפץ בה בתחילה, ומדוע עתה נאסרת עליהם העליה ונחשבת להם כחטא?

הרב סולובייצ'יק בספרו "על התשובה"  מבאר את ההבדל בין כפרה לטהרה. כפרה פירושה מחילה. הכפרה מוחקת את העונש. על ידי תשובה וכפרה בונה האדם חומת מגן החוצצת בינו לבין העונש הקשור בחטא. אבל החטא גם מטמא. החטא כמו מעביר את הכתר האלוקי מעל ראש האדם ופוגע בשלמותו הרוחנית. החטא פוגם בעצם מהותו של האדם, במעמקי נבכיו הטמירים. התשובה האמיתית היא איפוא לא רק מכפרת (מהעונש), אלא גם מטהרת (מהטומאה). יש פרישה מן החטא ויש פרישה מדרך חטאים. אין חטא נולד "יש מאין" החטא הוא פרי של אוירה מסויימת, של תנאים המכשירים לחטא של "דרך חטאים". לטהרה לא מספיק לא לבצע שוב את החטא, אלא צריך לפרוש מדרך חטאים.

הפחד שעם ישראל פחד מיושבי הארץ, וחסרון האמונה שהקב"ה יקיים את הבטחתו להנחילם את הארץ, גרם נזק רוחני פנימי באומה. נזק זה אינו יכול להתקן ברגע. צריך מהלך רוחני ארוך ועמוק שיברר מחדש את החוסן הרוחני של האומה ויעמיק את האמונה בה'. מהלך ארוך זה ימשך ארבעים שנה. רק לאחר מכן יהיו ראויים ישראל להכנס לאר.

הרמ' "במורה נבוכים" (ג' לב') כותב: "אין בטבע האדם שיגדל שיתחנך בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדו', וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק מיד על כן ה' ניהלם בעיכובם במדבר  עד שנתאמצו נפשותיהם כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ והפך זה מביא מורך, וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות". משמע מדברי הרמ' שכדי לבנות אומה חסונה ויציבה צריך להתעכב במדבר. אין ספק שהעיכוב נוצר בעקבות חטא המרגלים, אך עונש זה הוא , התקון הפנימי שעם ישראל זקוק לו. (הבנה  שהעונש הוא ריפוי וטהרה "מדרך חטאים" לדרך צדיקים, חשובה היא מאוד כדי לדעת כיצד לנתח את התהליכים ההיסטוריים שעם ישראל עבר ועובר בהוה).

לאחר שהתורה מספרת על המרגלים והמעפילים באה סדרה של ציוויים. פרשת נסכים, חלה, ולאחר מכן, "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה, אשר דבר ה' לא משה" (טו' כב'). מבאר רש"י: "בעבודה זרה הכתוב מדבר. או אינו אלא באחת מכל המצוות, תלמוד לומר "את כל המצוות האלה" מצוה אחת שהיא ככל המצוות. מה העובר  על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף  מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים. ואיזו? זו עבודה זרה" מלמדת אותנו התורה שאפילו על חטא חמור זה יש דרכי כפרה". "וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם, כי שגגה היא והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה' על שגגתם. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה", פסוק אחרון זה אנו נוהגים לאמרו בפתיחת יום הכיפורים ג' פעמים. הוא מלמדנו את יסוד התשובה, שהקב"ה מוחל וסולח.

לאחר שהמעפילים ניסו לעלות לארץ, ניסו לשוב בתשובה, ותשובתם לא נתקבלה, ישנו חשש שיזלזלו החוטאים בדרך התשובה. יחשבו שהחוטא נסתמה ממנו דרך הטהרה, על כן מלמדת אותנו התורה שאפלו בחטא החמור של ע"ז יש דרכי תשובה וטהרה.

חזון המעפילים לעלות לארץ בניגוד לרצון ה' שמש חלק בפולמוס נגד הציונות. הרב ממונקטש אומר, שהמעפילים הם סמל לכתות ומפלגות שעלו לארץ ישראל בחוזק יד לייסד קולוניות וללחום נגד העמים. ויעפילו לעלות ההר נגד רצון ה', אבל ארון ברית ה' שהיא תורתנו הקדושה, ומשה, המסמל את מנהיגי ישראל הנאמנים לדבר ה' לא עלו, "ולא משו מקרב המחנה".

אולם לפי הסברנו לעיל אין כל ראיה. המעפילים עלו בזמן שלא התאים כי עדיין לא נטהר החטא. עם ישראל זקוק לתקון שהמדבר מתקן. על כן אומר להם משה "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח". אולם לאחר שנטהרנו, אדרבא מחוייבים אנו לעלות לארץ ישראל בכל כוחנו, וליישבה בכל מלא רוחב ארצנו. ע"י כך לא נחזור ונכשל בחטא המרגלים ח"ו.

ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" (אות מו') כותב: "אמרו חז"ל (פסחים מו:) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. ולא לחנם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח.  הם לא שמעו למשה  באמרו להם אל תעלו, כי חשבו שזה בכלל "חוץ מצא". והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה (=שעדיין לא היתה השעה מוכנה לכך.  פעולתם היתה מתוך עזות וחוצפה והשעה לא היתה ראויה לפעולה כזו). אולם בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי, אז העת לכך. זהו שאמר משה "והיא לא תצלח", ודייק והיא, שבכל מקום דרשו חז"ל "היא ולא אחרת", שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיח".

מלמדנו ר' צדוק שבדור של גאולה החוצפה שנראית פעמים רבות כשלילית, יש לה תפקיד חשוב. לולי החוצפה היינו ממשיכים את חיינו כמו שחינו מאות שנים. רק החצוף מסוגל לבוא ולשנות ולפעול פעולות חדשות. אם חוצפה זו באה בזמן אז היא חיובית. אין ספק שהחוצפה צריכה להיות מאוזנת, שלא תעבור את המדה, כי אז היא לא תבנה אלא תהרוס. גם כיום אנו נמצאים בהתלבטות עד היכן לפרוץ גבולות והיכן לשמרם. חייבים אנו לתת דעתנו על כך כדי שנוכל כדי שנוכל להיות פועלים עם א-ל במהלך גאולתנו.

בפרשת הנסכים הבאה לאחר חטא המעפילים נאמר "...כי תבואו אל ארץ אבותיכם אשר אני נותן לכם" (טו' ב'). אומר רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ". מדוע דוקא בישר להם במצוות הנסכים? הגמ' במס' ברכות (יד.) אומרת: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים" וצריך להבין את הקשר בין קריאת שמע ותפילין לבין זבח ונסכים. הרב קוק (עין איה שם),  מבאר: "המנחה והנסכים הם מהצומח. הקרבנות הם מסוג החי הגבוה יותר והמזבח עצמו שעליו מקריבים הוא מזבח אדמה – דומם. להורות שאנו חייבים לעבוד את ה' גם בכל הכוחות הטבעיים, ואם נעבדהו רק בכוחות העליונים ולא בכוחות השכליים לא נגיע אל מעלת השלמות.

גם באדם, בנפשו, ישנם כוחות גבוהים שהם כח השכל והדיבור, ויש את כוח המעשה שהוא כח החיים השפל יותר. כשקורא ק"ש, ומשתמש ביסוד קבלת עבודת ה' רק בכוחו הדברי שהוא הכח הגבוה, ואינו מניח תפילין שבזה הוא יביע שגם הכוחות המעשיים שהם חמריים משעבדם לעבודתו, הוא דומה כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. עבד את ה' רק בסוג העליון ולא בסוג שלמטה ממנו ולא השלים את הכוונה הראויה".
חטא המרגלים נבע מכך שלא הצלחנו להתגבר על הפחד הנובע מהדגשת חיי החומר. אם היינו זוכים היינו מתרוממים לאמונה בקב"ה, וזו היתה משפיעה גם על הכוחות הגופניים ומעלה אותם. אז היינו עולים לארץ בגבורה ובשמחה וזוכים לעבוד את ה' בשלמות. אולם נכשלנו וחטאנו ולא היינו מסוגלים להתגבר על קטנותנו ולא רצינו להכנס לארץ. עתה קיים חשש שישראל יתייאשו ויחשבו שלעולם לא יהיו מסוגלים להתרומם לחיים כאלו שכל חלקי האדם עובדים את ה'. על כן בישר להם הקב"ה שעתידים להכנס לארץ ויתחייבו בנסכים, המבטאים את עליית כל כוחות החיים אל עבודת ה'.

מעניים דברי "השם משמואל" (תר"ע) שמבאר את דברי הגמ' בברכות (שהבאנו לעיל), "שק"ש היא אהבת ה' ועול תורה ומצוות רק במחשבה ודיבור, ותפילין הם גם במעשה. היינו שתפילין מקשרים את הלב והמוח שיהיו נמשכים מעצמם אחר רצון השי"ת שלא יצטרך האדם ללחום עם כוחות המחשבה וכוחות הלב לשעבדם לעשות רצונו ית', אלא יהיו בטבעם כן.כמו שאומר דוד המלך "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". ובמדרש כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים (=אפילו האברים) שיש בו צמאים לך. וע"כ הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב קרבן מבע"ח לבדם ולא מן הצמחים".

ומוסיף הוא ואומר "שישראל זכו לפרשת נסכים מחמת מסירות נפשם שהיתה להם, אחר שילוח המרגלים, ומסרו נפשם וירדו למלחמה אף להרג. וחשבו לתקן חטאם במה שקודם לא רצו למסור נפשם להשי"ת ולא רצו ללכת למלחמה. ואף שלא הועילה להם שהיתה גזרה שיש עמה שבועה, מ"מ מחשבתם הטובה לא אבדה, וזכו בעבור זה לפרשת נסכים".

דברים נפלאים אלו חייבים להיות עומדים לנגד עינינו. אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו ליישב את הארץ, ולעבוד את ה' עם כל כוחות החיים, וע"י כך נזכה לשבת בטח בארצנו ולראות בטוב ה'.

הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry