שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת דברים - תשס"ו

פרשת דברים - תשס"ו

"ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דבר ה' אלוקי אבותיך לך אל תירא ואל תחת" (א, כא').
אין ספק שכדי לנצח במלחמה אנו זקוקים לגבורה ולעוז (ועינינו רואות...). אך לא רק במלחמה, גם בכל מהלך  חיי האדם הוא צריך להיות גיבור. הגבורה היא הוצאת כוחות חיים נסתרים מההעלם אל הגלוי.

ארץ ישראל מסוגלת לחשוף את כל הכוחות הלאומיים שלנו ועל כן שם אנו נדרשים ביתר תוקף למדת הגבורה על מנת שננצל את הכוחות האלוקיים שבנו. כותב הרב קוק "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתוקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל"."אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל" (אורות עמ' י').

משה מכנס את ישראל בשנת הארבעים, זמן קצר לפני כניסתם לארץ, על מנת להוכיחם וללמדם דברים הנצרכים לאומה החיה בארץ ישראל. עד כה האומה חיה במדבר. זוהי תקופת הכנה, זוהי תקופת הילדות שבה עדיין לא נזקקנו לנצל את כל כוחותינו. עתה הדרישות מאיתנו משתנות, ואנו נזקקי לחיות חיים מלאים ושלמים בגבורה ובעצמה. התורה כותבת:"מהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש ויהי דבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם" (א' ג'). היינו מצפים שמיד יבואו דברי משה אל העם. אולם הפסוק הבא אומר: "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי (פס' ד').

רש"י על פי חז"ל נדרש לשאלה זו ועונה: "אמר משה, אם אני מוכיחן קודם שיכנסו לקצה,  הארץ,  יאמרו, מה לזה עלינו? אינו בא אלא לקנטר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם  והורישם את ארצם ואח"כ הוכיחן" (רש"י מלמדנו  לימוד חשוב על ההנהגה והמנהיג בישראל. המנהיג צריך להכיר את החולשות שיש בחלק מהעם, ואת הטענות שיכולות להתעורר עקב כך. יהיה מנהיג שיאמר שלא מעניין אותו מחולשות העם, כי הרי הוא צודק. אולם מנהיג אמיתי, בעל ענוה ואוהב ישראל, יפעל מתוך התחשבות בעם ובכוחותיו. דוקא בדרך זו יצליח הוא להרים את העם קומה אחר קומה. לצערנו בהסטוריה הקצרה של שיבת ישראל לארצו בעת האחרונה, לא תמיד נמצאו מנהיגים כאלה. וד"ל).

על פי מה שהסברנו לעיל על מדת הגבורה, ניתן ליישב את הערת רש"י  בדרך שונה. משה תובע מישראל, שיחיו חיי גבורה כי בארץ ישראל אי אפשר לחיות אחרת.  כידוע כלל ראשון בהנהגה וחינוך הוא דוגמא אישית. מדגישה התורה שמשה עצמו הכה את שני המלכים האדירים הללו, את סיחון ואת עוג, ועל כן הוא יכול לתבוע מישראל שיחיו בעצמה ובגבורה.

מעניין מה שהתורה כותבת: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (ב', טז'). מי הם אנשי המלחמה שמתו? מבאר רש"י: "מבן עשרים שנה, היוצאים בצבא". לכאורה מדוע בחרה התורה להדגיש שמבן עשרים שנה הם אנשי מלחמה? לדברינו  ניתן לבאר, שאותם שהיו אמורים להכנס לארץ ולהלחם עליה בגבורה, ובמקום זאת נפל עליהם פחד יושבי הארץ משום כך היו חייבים למות במדבר.

לארץ ישראל אי אפשר להכנס מתוך חולשה ופחד, וודאי שאין אפשרות להשאר שם לאורך זמן אלא בגבורת החיים.רק כך אפשר למלא את תפקידנו הכולל בצורה אמיתית.  הפגישה הראשונה שלנו עם העמים האחרים, היא עם בני עשו.

"ואת העם צו לאמור אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר,וייראו מכם ונשמרתם מאוד" (ב' ד'). הקב"ה מודיע למשה שבני עשו יפחדו ממנו, א"כ מהי השמירה הנדרשת? מבאר רש"י:"ונשמרתם מאוד – ומהו השמירה?  אל תתגרו בם". ביארנו שבכניסה לארץ נדרשים אנו לגבורה. אך לא רק גבורת המלחמה, אלא גבורת הצמצום והריסון.כדברי בן זומא:"איזהו גיבור הכובש את יצרו, שנאמר, טוב ארך אפיים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (אבות ד' א'). בני עשו מפחדים מישראל, ולכאורה ישנה אפשרות  לנצל חולשה זו. אומרת לנו התורה "ונשמרתם מאוד" ואל תתגרו בהם. ממשיכה התורה:"אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (פס' ד').

כותב הרש"ר הירש:"השגחת ה' סייעה בידי שבטי האנושות למצוא את נחלתם עלי אדמות. חובה על ישראל לזכור דבר זה בשעה שהם מקבלים את ארצם מידי ה'. כאשר יתפוס ישראל את מקומו בין האומות, יזהר בזכות העמים על נחלתם. אל יראה  את עצמו כעם כובש הנותן חיתתו על כל העמים, עד ששוב אין עם יכול לשבת בטח בארצו, אלא מעשה מלחמתו ותפארת מלחמתו יהיו מוגבלים לכיבוש הארץ היחידה שה' יעד לו מראשית התהוותו ההיסטורית". מדת הגבורה המצמצמת  והמוסרית מתבטאת גם בציווי התורה "אוכל תשברו מאתם בנפש ואכלתם, וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם" (פס' ו'). אל לכם לנצל את כוחכם כדי לבזוז את בני עשו. אתם נדרשים לחיים טהורים ושלמים ולא לגעת אפילו בממונם של אחרים.

לאחר מכן עם ישראל נפגש עם מואב ועמון. הקב"ה מצוה את ישראל "...אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (ב' ט'). שוב מודגש הפן המוסרי במלחמתם של ישראל. ארצם של המואבים אינה מגיעה לכם עתה ולכן "אל תתגר בם מלחמה". אותו ציווי חוזר אצל בני עמון "...אל תצורם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה". אולם ישנו הבדל בין הציווי למואב לבין הציוו לעמון, וכך כותב רש"י: "לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזוינים שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר:"ואל תתגר בם" (=בלי המילה מלחמה), שום גירוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה (=בתו של לוט), שקראה שם בנה מואב כלומר, מאב". נמצינו למדים שהיחס שלנו לאומות תלוי בדרגתם הרוחנית. פעמים צריכים להלחם בתוקף עד כדי מיגור העמים, ופעמים פחות. אנו נדרשים להיות מדוייקים מאוד במלחמה עם אויבינו כדי שנפעל על פי אמות המדה של המוסר האלוקי.

שני המפגשים הנוספים שלנו עם יושבי עבר הירדן היו עם סיחון ועוג. בהם נלחמנו והכרענו אותם. נצחון זה הטביע את חותמו על יושבי ארץ כנען. כך אומרת רחב לשני המרגלים שבאו לביתה: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים, ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לסיחון ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב' י' יא'). מעניינת ההשואה שרחב משוה בין קריאת ים סוף לבין מלחמת סיחון ועוג. היא הבינה שה'  נלחם לישראל, על אף שבפועל הלוחמים היו בני ישראל עצמם. אין ספק שדברים אלו חשובים להפנימם היום. אנו חייבים להבין שככל שנלחם לשם שמים, לשם מיגור הרשע ולשם התנחלותנו בארץ אשר ה' נתן לנו לנחלה, כך יכירו האומות שזוהי באמת מלחמת ה'. הרב קוק כותב על מלחמות דוד:"מלחמת קיומם, קיום האומה,מלחמת ה' היתה בהכרה פנימית" (אורות עמ' יד).הם ידעו בהכרה פנימית שמלחמתם היא באמת מלחמת ה'.

במלחמת סיחון מצוה הקב"ה: "...ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה" (ב' כד'). על אף שהקב"ה מצוה את משה להתחיל להלחם מסיחון, משה פועל אחרת. "וישלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור" (פס' כו').

לכאורה אינו מובן כיצד משה לא מקים את דברי ה'. הערה זו נמצאת בילקוט שמעוני (במדבר תשס"ד)  "אמר הקב"ה למשה אני אמרתי החל רש והתגר בו, ואתה משלח שלוחי שלום? אמר משה, "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות". וכי יש מדבר קדמות? אלא ממך למדתי שקדמת לעולמך, כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת לכה ואשלחך לפרעה. אמר ליה הקב"ה יפה עשית מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין ליכנס לתוכה אינן נכנסים עד שיהיו פותחים להן דברי שלום". מדברי המדרש נראה שהקב"ה רצה שמשה יפנה בדברי שלום, אלא שהקב"ה המתין לכך שמשה יעשה זאת בעצמו. ביארנו לעיל שגבורת המלחמה צריכה להיות מוסרית, ורק אנשי קודש יודעים לכוון לאמת. כך המלחמה מחד לא תהיה פראית ומאידך לא תהיה רפויה ומגומגמת. משה רבינו פונה לסיחון לשלום, אך משסורב, הוא יצא כנגדו למלחמת חרמה ונצחו.

התמיה היא שמיד במלחמה הבאה כנגד עוג משה לא שולח דברי שלום. נראה להסביר שעוג יצא למלחמה ולא המתין בארצו. "ונפן ונעל דרך הבשן,ויצא עוג מלך הבשן לקראתו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי"(ג' א'). על כן במצב כזה אין צורך לשלוח לשלום.

נמצינו למדים שעם ישראל נדרש לגבורה אמיתית בכל דרכי חייו הן במלחמה והן בשגרה, הן בחיי החול והן בחיי הרוח. רק באופן זה ימלא הוא את שליחותו האלוקית ויקדש שם שמים. גבורה זו אמורה להיות מוסרית, אך לא על פי המוסר המזויף של אומות העולם, אלא על פי מוסר הקודש הנלמד מה' ותורתו. כשננהג כך נזכה לנצח את כל אויבינו הנלחמים בנו באכזריות, ושם ה' יתגדל ויתקדש.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry