שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת משפטים - תשס"ז

פרשת משפטים - תשס"ז

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (טז, א').  פרשתנו מרובה במשפטים שעל ידם נחייה חיים אלוקיים. "אמנם לפני כל רבוי העניינים הנלמדים בפרשת משפטים, נאמרת מין הקדמה: פרשת עבד עברי, ואמה עבריה"  (מו"ר הרצ"י קוק בשיחות) "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חנם" (פס' ב'). "הדבר הראשון הקודם לכל הוא בירור הדברים בפנים, בתוככם, לגבי מציאות ההשתעבדות והעבדותיות שלכם, מתוך החשבון הכללי של 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם'. עבדי הם  ולא עובדים לעבדים. אנו בני חורין!  אנו עם של עבדים משוחררים מאז ולכל הדורות, ועל כך אנו מברכים כל בוקר "שלא עשני עבד". החרות – לפני הכל.

יש לזכור שעבדות היא פגימה, פגימה באנושיות האדם, פגימה במהות האדם. האדם הוא אדם שלם, בריא ונורמלי, רק אם הוא גם עצמאי. עצמאות האדם צריכה להתגלות מתוך צלם האלוקים שבאדם. מסדר פסוקי התורה בפרשתנו מתברר שהדבר הראשון לפני הכל הוא עקירת העבדות ובטולה". (רצ"י שם).

מדוע החירות היא לפני כל הדינים. נכון "שעצמאות האדם צריכה להתגלות מתוך צלם האלוקים שבאדם" אך מה הקשר בן צלם אלוקים שבאדם למשפטים? הרב כותב : "המשפטים הם הם מהות החיים" (אורות עב' יב'). מדוע המשפטים הם מהות החיים? הגדרת החיים היא האלוקיות שלהם, הקודש שבחיים.

הדינים והמשפטים גורמים שנחיה את הקודש שבנו בכל המצבים. "הדינים ,דיני תורת אלוקים חיים, מציינים אותנו (= מייחדים אותנו) מכל עם ולשון. הקודש הוא פועל בקרבנו פנימה".  הקודש שפועל בליבנו פנימה מתבטא בדינים ובמשפטים. " יש נטיפות של קודש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה". (אורות עמ' כא'). חלקים של קדושה אפשר למצוא גם באומות העולם, אבל שכל החיים יהיו קדושים זאת אין אנו מוצאים אצלם. "לא כן בישראל". 'בכל דרכיך דעהו', שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, נחלת הכלל היא. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העושר והכבוד, ממקור הקודש הם נובעים". אצל עם ישראל החיים כולם במובן השלם שלהם, אפילו בצדדים החומריים שלהם כעושר וכבוד, נובעים ממקור הקודש. "על כן המשפטים הם קודש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלוקים עליה, היא כל כך נחוצה לנו". כל חיינו צריכים להיות קדושים, על כן המשפטים המבטאים את סדור החיים בכל אופניהם צריכים להיות אלוקיים. על כן המשפטים הם קודש קדשים. בכדי שהדיינים יבטאו את האלוקיות של המשפטים, הם חייבים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו שקבל את התורה מפי הגבורה, וממילא שם אלוקים יחול על הדיינים הסמוכים. זהו שכותבת התורה בפרשתנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", דורשת הגמ' (גיטין פח:) "לפניהם ולא לפני הדיוטות".

רק דיינים סמוכים יכולים להחיל על החיים במלוא היקפם את שם ה'.  משה רבינו רצה ללמד אותנו את היסוד האלוקי של המשפט, ועל כן: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם." (יח' יג') דוקא משה שופט משום: " כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו" (פס' טז'). כך מבאר הרב (אורות שם): " משה רבינו ע"ה בתפסו את כוח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלוקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי".   לא בכדי כותב הרב שהמשפט הישראלי בא יחד עם דרישת אלוקים. רק עם ישראל מסוגל לחבר את המשפט המברר  את הריבים שבין אדם לרעהו, למדרגת דרישת אלוקים. "דרישת אלוקים של המשפט נשארה סגולה ישראלית". על כן כהקדמה לכל המשפטים באה פרשת עבד עברי.  כדי שאדם יוכל לבטא את הישראליות שלו בשלמות הוא חייב להיות עבד ה' ולא עבד לאחרים.

"החירות הצביונית (=המהותית) היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם" (מאמרי ראי"ה עמ' 157).  ההגדרה המהותית של החירות היא שהאדם נאמן לתכונותיו המהותיות והאלוקיות, באופן זה, יכול האדם להרגיש שיש ערך לחייו שהרי הוא מממש את עצמיותו ואת כשרונותיו האמיתיים. "מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה  שהיא בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב".  כמה דברי הרב זצ"ל מדוקדקים בחיינו. לצערנו פעמים רבות אנו "מיישרים קו" עם "דעות אופנתיות", אנו חייבים להיות "פוליטיקלי קורקט". כך הופכים אנו להיות עבדים. כך אנו חיים ההפך ממהות החיים הישראליים שהם חרותיים.

הרב כותב שחטא ההתנכרות לעצמיותנו היא חטא קדום. "חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעת נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב על שאלת איךָ מפני שלא ידע את נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו" (אוה"ק ג' עמ' קמ').   אדם הראשון חטא   בזה ששמע לקול חיצוני, לקולו של הנחש, ולא פנה אל עצמיותו, אל האני שלו – איבד את חרותו ונשתלח מגן עדן. גם חטא הארץ שהוציאה עץ שאין טעם העץ כטעם הפרי, בנגוד לציווי האלוקי, נובע מאיבוד העצמיות החרותית. "חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, ולא נתנה את כל חילה (=כוחה) הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו. נשאה עין מחוץ לה לחשוב על דבר גורליות וקריירות". תהליך השכחה של העצמיות מרחיק אותנו מהקב"ה (וממילא ממשפטי התורה האלוקיים, כמו שביארנו לעיל). "האני הולך ומשתכח וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה". אם עם ישראל שוכח את נשמתו האלוקית אז אין "הוא" = אין רבש"ע, כי שכחת עצמיותנו היא שכחת הקב"ה. "וק"ו שאין אתה" – אתה הוא היחס הקרוב והישיר לקב"ה. ודאי שיחס זה אינו קיים כשאנו שוכחים את עצמינו.

שכחת העצמיות וההתבטלות לאחר גורמת לזיוף. החיים אינם חיים אמיתיים. אך גרוע מזה הם מקלקלים את האדם והאומה. "המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו וחוץ לרצונו, מחשבת פגול היא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ה' וטובו" (אוה"ק ג' עמ' קה'). אדם המחפש אושר חיצוני שוכח את ה', וממילא מידותיו מתקלקלות ונפגמות. כדי לגלות את הצדק האלוקי בעולם נדרשים אנו להיות זוכרי אלוקים, ובעלי מדות נעלות. על כן ראשית אנו צריכים להיות חרותיים ולא עבדים.

דיברנו על הצורך לחיות את עצמיותנו אך הדרך לכך היא קשה ומסובכת. זאת משום ש"את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעתו אפילו של עצמו, וק"ו של זולתו לא של יחיד ולא של אומה" (אוה"ק ג' עמ' קיט').   כדי לברר את האופי העצמי והמהותי של האדם או של אומה צריך לרדת לשורש החיים, אנו, בדרך כלל, מבררים את "עצמיות מתוך המעשים הגלויים, ואיננו מבינים את שרשם. א"כ כיצד נוכל להכיר את האדם באמת? "עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוון על פי המעשים הגלויים, שגם נסתרים ברובם מאיתנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות. מוכרחים אנו להחליט - המשפט לאלוקים הוא".

הבנה זו יכולה לגרום לאדם להתיאש מלהגיע לעצמיותו, לנשמתו. אם ממילא אינני יכול להגיע לאופי הפנימי  שלי, לפחות אזרום עם העולם, אהנה מן הגלוי והחמרי. מחשבה זו מסוכנת מאוד ויכולה להחריב את החיים (כשנתבונן נראה רבים הנופלים במלכודת זו).  התשובה היא: "מסתכלים בחביון עוז בהשגות רוממות אף על פי שאינן מובנות מפני רוב זהרן, אעפ"י שהן מפחידות מרוב איומן". על האדם ללמוד לקלוט השגות רוממות וגבוהות ולא להבהל  מהאור הגדול המאיר עליו. כשהולך בדרך זו ומחפש את הגודל בלא מורא אז "חוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן".  בהמשך הזמן האדם ידע לתרגם את החזיונות  הנשאים האלה לתובנות שכלית , ומתוך כך האדם הולך ומתקרב לעצמיותו.

"במשך הזמן ההשפעה השכלית והמוסרית, חידוש הרוח ושלמות המהות העצמית יוצא מן הכוח אל הפועל". האדם מצליח לחושף את כוחותיו המקוריים ולהוציאם לפועל. אדם כזה זוכה לגדלות ולשלמות עצמית מהותית. "מתגלה בהגדלה האישית, הבאה מתוך הכרה עצמית, משוקה  כולה בטל חיים של ענוה וטהרה". הגדלות של האדם מחוברת עתה לענוה וטהרה, שהרי יודע האדם שהצליח לחשוף את כוחותיו הטהורים מתוך חבור לגודל האלוקי. ממילא הכל בא מתוך ענוה וטהרה.

שמא ישאל השואל, אם החרות מהותית לאדם מדוע ישנה מציאות של עבד כנעני, "והמשחרר עבדו כנעני עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו" (ברכות מז:). האם הכנעני לא צריך למצות את תכונותיו האלוקיות. מבאר הרב: "חוק העבדות הוא חוק טבעי בבני אדם, ואין שום הבדל בין העבדות החוקית לעבדות הטבעית, ואדרבא העבדות החוקית שהיא על פי רשותה של תורה באה לתקן כמה תקלות, שהעבדות הטבעית צפויה אליהם" (אגרות א' עח' צה').   הרב טוען שישנה תכונה עבדותית באומות מסוימות. חוקי התורה הנוגעים לעבדים הללו הם לטובתם. "למשל, הרי המציאות של עניים ועשירים, חלשים וגבורים דבר מוכרח ונהוג הוא. א"כ אותם שקנו להם נכסים מרובים, שוכרים עובדים עניים לעבודתם, הרי שכירים הללו גם להם עבדים בטבע מצד ההכרח החברותי.

והנה למשל העובדים במכרה פחמים, שהם נשכרים מרצונם הרי הם עבדים לאדוניהם, אם היו עבדים קנויים , קנין כסף, אז היה מצבם יותר טוב. העשיר שלבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נוח לו שבמנהרה יחסר אור ואויר, אעפ"י שעי"ז יתקצרו חייהם של עשרות אלפי אנשים, ויעשו חולים, רק שלא יוציא מכיסו עשיריות אלפי שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב. ואם לפעמים יפול מכרה, ויקברו חיים עובדיו, לא ישים על לב, כי ימצא עבדים אחרים נשכרים. מה שא"כ אם היו העבדים הללו נעשים על פי חוק עבדות חוקית, שהעבדים המה קנין כספו של אדוניהם, אז הדאגה לחייהם ואושרם תהיה שווה לדאגתו על הונו, אז היו באמת העובדים הדלים הללו יותר מאושרים וצפויים לעתיד טוב יותר".

מי שיתבונן  במצבם של הפועלים כיום ברחבי העולם, יראה עד כמה דברי הרב צודקים. הפועלים מרוויחים פרוטות. הם עובדים עבודות פיסיות קשות ומסוכנות והרווחים האמיתיים מגיעים למתעשרים שאינם שמים לבם לרווחת הפועלים. אמנם היתה תקופה שבה דאגו לעובדים, אך מצב זה חלף עבר לצערינו. בלי הדרכה של תורה , הסוציאליזם לא מחזיק מעמד. אותם אנשים בעלי תכונות של עבדים עדיף להם להיות עבדים אצל אדון שאסור לו לפגוע בהם פיסית, ואסור לו להתעמר בהם מתוך אכזריות שהרי גם הם בגדר "חביב אדם שנברא בצלם".

אמנם מצב זה של עבדות אינו תכלית העולם. לעתיד לבוא "תבוא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ה', הלא לא ימצא  במציאות דין עבד כנעני" (עין אי"ה ברכות ב' עמ' 214).  נמצינו למדים שכל אדם צריך לחתור לעצמיות הפנימית של חייו הן ישראל והן גוי. הוא צריך לעלות ולהתרומם עד שהעולם יגיע לחרות השלמה. הבשורה לחרות העליונה יוצאת מהאומה הישראלית החיה בפועל את המשפטים האלוקיים המגלים את דבר ה' בכל פינות החיים. נזכה ל"השיבה שופטנו כבראשונה". ומתוך כך לחרות העליונה.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry