שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > "למי יש יותר כבוד" - הרב חן חלמיש

"למי יש יותר כבוד" - הרב חן חלמיש

כל מי שעוסק בלימוד עם אחינו המכונים חילוניים זוכה לחוש במתיקות מיוחדת ובהתחדשות מעמיקה של הבנתו שלו בעולם המושגים והחוויות הרוחניות שלו. כמעט, הייתי אומר, אם לא היו חילוניים שיביאו אותנו ואת האמונה שאנו מאמינים בה להתחדשות כזאת, היה צריך להמציא אותם. כמעט? הלא כך כותב הרב זצ"ל: "כשהאמונה השפלה מתפשטת יותר מהגבול הראוי לה, עד שגם בעלי כשרון, מלאי אור חיים רוחניים הראויים ללכת בדרך של הקדושה העליונה...מתרשלים הימנה... אז כבר מוכנת היא מהחכמה האלוהית, מכונה חזקה של התעוררות שכלית ומעשית, המהרסת את כל בניני האמונה השפלה, והפרצות אז נוראות. והעין המבחנת מבחוץ סוברת שהקדושה העליונה נכשלת ונופלת, מה שבאמת הרי היא מטהרת ומתאמצת (=מקבלת אומץ)". הלא מפורש כי יש לקב"ה סוג של השגחה אלוהית מיוחדת בדיוק למצבים כשלנו, בהם צריך להתעורר, ולעבור משלב לשלב בהתפתחות האמונית שלנו. ומה יש לנו לעשות עם זה?

כאשר אנו לומדים עם אדם או קבוצה של חילוניים, אנו עומדים מול הצורך להעביר מושגים מסוימים בלי שימוש במינוח המקובל בעולם המכונה דתי. אי אפשר לעשות שימוש פשוט במונח "יראת שמים", "יראת רוממות", ולא במושג "תפילה" או "אמונה". כל מונח הטעון בתוכן דתי אינו מובן לשומעים, ואם הוא מובן, אזי יש לחשוש כי הוא מובן בצורה שגויה. מתוך כך עולה הצורך לומר את הדבר בלי לנקוב בשם המפורש, ועתה עליך להתמודד עם השאלה: מה באמת אומר לך המושג הזה, ומה התוכן שאתה מעניק לו. העובדה שאין לנו יכולת לדבר כפי שאנו מורגלים, מעבירה אותנו למקום בו כל מה שאנו מוציאים מפינו צריך להיות מבורר לנו באמת. הנה דוגמה קטנה.

מי לא יודע מהו כבוד תורה או מהו כבוד שמים, מי לא יודע מהו כבוד? אכן אנו משתמשים בביטוי זה פעמים רבות אף בתפילה: "הבו לה' כבוד ועז...". אלא שהגיע הזמן לשאול את עצמי למה אני מתכוון כשאני אומר "כבוד"? אם מדובר על כבוד כמו כבוד לאישיות חשובה, הרי שכבוד כזה לא כל כך מתאים כשאנו מדברים על הקב"ה. האם איננו מכירים את השאלה המצויה: מה פשר סדר התפילה שסדרו חכמים על פי העיקרון: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל" (ע"ז ז:), וכי גם הוא צריך כבוד, גם הוא זקוק שנפארו ונשבחו קודם שנבקש בקשות?! אם זאת הכוונה במונח כבוד שמים אכן זו בעיה: "בני אדם הנפחדים והנרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל האלהי ובחקר כבודו...חובת כבוד לאלהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר, שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב..." (מידות ראיה כבוד ג) לעומת זאת הבה ננסה להדגים הסבר שונה לביטוי כבוד וממילא כבוד אלוהים.

כבוד הוא מה שאדם חש כאשר הוא רואה מבעד לחלון ביתו את בנו, שאינו מבחין כי אביו רואהו, כשהוא מציע עזרה לגברת עם סלים, לוקח ממנה סל אחד ומלווה אותה למקומה – זה כבוד! אם חינכתי לעזרה לזולת ואכן "נעשה רצוני", הלב מוצף ברגש של כבוד. אם אני חולה ואני שומע את בני מתעורר והולך מוקדם בבוקר, לתפילה במניין – זה כבוד! חינכתי לקדושה ואכן "נעשה רצוני". אולי יש איזה מימד של כבוד אף כאשר הילד אומר במסיבת הבר מצווה שלו "תודה להורי שהביאוני עד הלום", או כאשר נציג ועד הכיתה אומר: "תודה למורה ניסים שתרם לנו רבות" וכולם מוחאים כף, אך הכבוד האמיתי הוא "אמרתי (שאפתי, קיוויתי, חינכתי) ונעשה רצוני". כבוד שמים, כבוד אלוהים, הוא ההליכה בדרכי השם, הלימת החיים אל מערכת מוסר הקודש, שה' חפץ שתופיע בעולם: "הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם, הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם, שהיא מתפשטת והולכת באותה מידה שדעת אלוהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי הכבוד היותר עליונים מתגברת בעולם" (שם). ככל שאתה יותר מחובר אל הטוב, אתה נותן יותר כבוד!

זוהי רק דוגמה קטנה לניסיון לומר אחרת את מה שאנו מתכוונים במונחים דתיים רגילים. אך יותר מכך – עצם הצורך לעשות את הטרנספורמציה הזו, מביא אותנו לתובנות וחוויות חדשות, בְּעולם שחשבנו אותו למוכר דיו. בהצלחה!
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry