שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ויגש - תשס"ד

פרשת ויגש - תשס"ד

"הדרמה" הגדולה של המאבקים הפנימיים בבית יעקב מגיעה לשיאה בפרשתנו. עתה מתברר שעיקר המאבק הוא בין יהודה ליוסף, "ויגש אליו  יהודה ויאמר בי אדוני...". שאר האחים עומדים בצד ומתבוננים כיצד יפול דבר. כך למדנו  במדרש- רבה "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו". כי הנה המלכים – זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו – זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה...רעדה אחזתם – אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו, ראוי שמלך מדיין עם מלך אנו מה אכפת לנו".
יוסף רוצה לקבוע את מעמדו כמהיגם של בני יעקב. אין זה ח"ו מתוך מניעים קטנוניים ויצריים אלא מתוך ניתוח  החלומות שחלם שמתוך כך הוא הבין שהוא אמור להיות המלך וזה רצון הקב"ה. ביאור זה הוא ע"פ הרמב"ן (פר' מב',ט') המבאר את דברי הכתוב (כשבאים האחים למצרים ויוסף מכירם והם לא הכירוהו),"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר להם מרגלים אתם". מבאר הרמב"ן "כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם  וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כיוון שלא ראה בנימין עמהם, ולכן חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם, כדי שיביאו גם את בנימין אליו לקיים החלום, והכל עשה יפה בעיתו כדי לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת". אם זה יעודו  באמת, הרי כל אדם צריך לממש את הכוחות האלוקיים שקיבל ולנתב אותם לתפקיד שהקב"ה ייעד לו. על אף שליבו של יוסף ודאי היה נתון לצערו של יעקב חשב יוסף ששליחותו האלוקית היא להנהיג את שבטי י-ה, ולכן ביטל את הרגש הפרטי שלו אל מול האמת.
אולם מתברר בפרשתנו שיוסף טעה ולא הוא המנהיג הקבוע של עם ישראל. כשיהודה פונה ליוסף ואומר לו "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני..." מבאר המדרש ש"דבר אני מוציא מבפנים ומכניס דבר כאן ומכלה אתכם" יש פה איום מרומז אך ברור, על יוסף ועל כל ארץ מצרים. וממשיך יהודה ואומר "כי כמוך כפרעה" וממשיך המדרש "אם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים". באותה שעה "לא יכול יוסף להתאפק", כיוון שראה יוסף שהסכימה דעת האחים להחריב את מצרים אמר יוסף בליבו, מוטב שאתוודע להם ואל יחריבו את מצרים" (בראשית רבה).
יוסף מבין שגם חייו נתונים בסכנה  וגם כל ארץ מצרים עלולה להחרב, ואם כך ודאי הוא שאי אפשר להמשיך בדרך הקודמת שבה  הלך ובה  האמין,  וחשב שזה מגמתו עלי אדמות. נדמה שכאן  מתגלה צדקותו ומעלתו של יוסף בצורה מופלאה, שהרי אדם הבונה לעצמו עקרונות , ובמסירות נפש ובמאמצים מרובים מבצע  את עקרונותיו, קשה לו לפתע לחזור בו ולהבין שיש פה טעות, ואילו יוסף מכיר שיהודה הוא המנהיג הקבוע של עם ישראל. המדרש רבה (ק', ח') מספר שיוסף לא מזמין את האחים לסעודה לאחר מיתת יעקב על אף שהיה רגיל לעשות כך בחיי אביהם. חששו האחים שכל מה שקרבם עד עתה הוא מפני כבוד אביהם ועכשיו ינקם מהם. "אר' תנחומא הוא לא נתכון אלא לש"ש אמר לשעבר אבא מושיב אותי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן". הרי לנו שיוסף מכיר שיהודה הוא באמת נחשב כמלך ואין ראוי שיוסף ישב מעליו.
הכח להודות בטעות ולנהוג באופן שונה מכאן ואילך הוא יסוד מרכזי בחייו של כל אחד מאיתנו, אולם לגבי מנהיג בישראל הוא חשוב פי כמה.
שאול, המלך הראשון שקם לעם ישראל, שגם הוא כיוסף מבניה של רחל, מצליח באופן מופלא לשנות את סדרי ההנהגה הקודמת שהיתה מבוססת על שופטים, וליסד סדר שלטוני חדש המחזיק למעלה מארבע מאות שנה. אולם  הוא נכשל בכך שלא הודה ולא חזר בו מטעות ולכן הפסיד את מלכותו.
הגמ' במסכת יומא (כב:) אומרת: "אמר רב הונא שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו". ומבאר רש"י שאול נכשל ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה ולבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה" , מבאר המהרש"א "שהרי אמרו הבא ליטהר מסייעין לו מן השמים, ודוד לפי שבא ליטהר והודה על חטאיו וקבל עליו יסורים ולכן מן השמיים סיעוהו לשוב בתשובה שלמה, משא"כ בשאול שלא מצינו שהודה על חטאו (החטא עם אגג)".
הכח להודות בטעויות כבסיס המלוכה מוצאים אנו גם אצל יהודה. לאחר שמתברר שתמר כלתו הרה..."והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה...ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני..." ומבאר רש"י "צדקה – בדבריה, ממני – היא מעוברת". ודאי קשה ליהודה להודות שהוא בא על תמר שהרי בושה גדולה היא, אך דוקא בכח זה נבחן יהודה אם ראוי הוא למלוכה או לא. לכן כשעומד בנסיון זוכה הוא להולדתו של פרץ שממנו יוצא דוד המלך שגם הוא יודע להודות ולכן הוא ראוי למלכות קבועה.
לעומת ההשתדלות של יוסף להגיע למלכות, יהודה "נדחף" למלכות מכורח המציאות. שיהודה אומר לאחיו  "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו" (לז', כו') מתוך כך מכרו האחים את יוסף. לאחר מכן מספרת התורה "וירד יהודה מאת אחיו..." ומבאר רש"י "שהורידוהו אחיו מגדלותו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".
 כשבני יעקב רוצים לרדת פעם שניה לשבור אוכל במצרים ויעקב ממאן לתת להם את בנימין, אמר ראובן "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" (מב', לז'). מובן מדוע ראובן מנסה לקבל על עצמו אחריות כיון שהוא הבכור. אולם יעקב אינו מסכים באומרו "בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם לא בני"? (רש"י)
באין ברירה מחכים האחים עד אשר  "ויהי כאשר כילו האחים לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים" אז מקבל על עצמו יהודה אחריות , לעומת שאר האחים שאין להם פתרונות, יהודה נעשה ערב לבנימין "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתי לפניך וחטאתי לך כל הימים" (מג', ט'). כשיעקב רואה שיהודה מוכן להיות ערב לבנימין, ובערבות הזו הוא לא מחייב אף אחד אחר, אלא רק את עצמו,  מסכים הוא לשלוח את בנימין. מתוך ערבות זו מגיע יהודה למאבק עם יוסף כשאחיו עומדים מנגד ומתבוננים. יהודה אומר ליוסף "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" ולכן הוא מציע "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני..." (מד', לב'-לג').
עתה משרואה יוסף את הנהגתו של יהודה שאינו מחפש שררה אלא עבדות הוא נוטל על עצמו, מכיר יוסף שיהודה הוא באמת מלך ישראל ולכן מתגלה אל אחיו "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף..."
יעקב המכיר בחשיבות הערבות של יהודה שולח את יהודה לפניו "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה..." (מו' כח') ומבאר רש"י עפ"י חז"ל  "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". ודוקא יהודה, כי לתפקיד "ראש הישיבה" לא מספיק ללמוד ולדעת תורה, אלא צריכה להיות אהבה גדולה לאחרים עד כדי נכונות להיות ערב להם.
פרשה זו מלמדת אותנו שהקב"ה מוליך את ההסטוריה, והמנהיגים החושבים לפעמים שהם קובעים הכל, מתברר שהם בסך הכל מובלים על ידי ההנהגה האלוקית. יוסף שכל כך השתדל לממש את חלומותיו מכיר בכך. כשיוסף מתודע לאחיו הוא אומר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ועתה אל יחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני  אלוקים לפניכם".
יוסף מבין שאמנם האחים מכרו אותו אך למעשה זוהי שליחות אלוקית המתאימה להנהגתו של יוסף כדי שיוכל להחיות את ישראל .
 יוסף ממשיך  "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ..." אולם בפסוק הבא הוא חוזר לפתיחת דבריו ואומר "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים..." אם נשים לב לדבריו, יוסף משנה ממה שאמר בפתיחת הדברים.שם הוא דיבר על כך שהאחים מכרו אותו, ואילו כאן הלשון היא לשון שליחות. יוסף מבין שבעצם גם האחים עצמם הם שליחים של הקב"ה.
הגמ' (ברכות נח.) אומרת  "אפילו ריש גרגותא (ראש דולי המים מן הבור) מן שמיא" כל המינויים אפילו הפחותים הם אלוקיים. כיוון שהנהגת אומה נבנית מהרבה פרטים קטנים, חייבת להיות הנהגה אלוקית נסתרת גם בהם. דברים אלו מבינים אנו מהפרשיות שקראנו בשבועות האחרונים.
הבנה זו  מחייבת את המנהיגים, אך גם מרגיעה את כולם ביודעם שיש מנהיג לבירה והוא מוליך את עם ה' לגאולה שלמה.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry