שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת חיי שרה - תשס"ד

פרשת חיי שרה - תשס"ד

דמותו של יצחק המצטיירת לנו משתי פרשיותיו של יצחק פר' חיי שרה ופר'  תולדות, היא דמות נשגבה ועליונה השרויה בעולם רוחני מופשט ועליון ונראית כמנותקת מהמציאות הארצית.
בפרשת העקידה אברהם אומר לשני הנערים ש"אני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". וכבר דנו המפרשים מדוע נקט אברהם לשון רבים "ונשובה" הרי הוא חשב שיעלה את יצחק לעולה. אולם לבסוף על אף שיצחק לא הוקרב בכל אופן הוא לא חוזר עם אברהם שהרי כתוב "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע...". חזרתו של אברהם אל הנערים מבטאת את ההשפעה הגדולה שלו על האנושות כולה. לעומת אברהם, החוזר אל הנערים, יצחק הולך ללמוד תורה אצל שם. כך מתרגם שם תרגום יונתן שמלאכי מרום לקחו את יצחק לבית מדרשו של שם, ויצחק נשאר שם שלוש שנים. מהלך זה נראה מתאים לדמותו של יצחק השרויה בעולמה הפנימי בניתוק משאר המון האדם.
בפרשתנו כשיצחק צריך לישא אשה אין הוא עושה שום מאמץ לשם כך. אברהם הוא  היוזם בשביל יצחק ושולח את אליעזר לארם נהריים עיר נחור. הרגשת הריחוק והניתוק של יצחק מתבררת לנו, לכאורה, ממה שמספרת לנו התורה ש"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", יצחק לא רואה אנשים אלא רואה גמלים בלבד, והרי מסתמא ידע  שאליעזר יצא בשיירה של גמלים להביא לו את  אשתו היעודה לו, ואדם "רגיל"  היה מחפש לראות את האנשים שבשיירה כדי למצוא ביניהם את אשתו, ואילו יצחק כאילו מתנתק מכך. מעניינת ההקבלה של פסוק זה לפסוק בפר' לז', כב' שם מספרת לנו התורה שאחרי שהאחים השליכו את  יוסף לבור אז "וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת  ישמעלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת צורי ולוט...", הרי כאן אותו ביטוי של נשיאת עיניים וראיה המופיע אצל יצחק, אולם האחים רואים את האנשים המובילים את הגמלים ואילו יצחק רואה רק את הגמלים.
בפרשת תולדות מוצאים אנו שיצחק רוצה לברך את עשיו על אף  ש"עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים" ורק תחבולותיה של רבקה מועילות להעביר את הברכות ליעקב. שוב נראה לכאורה שיצחק מנותק מהמציאות.
כידוע מדתו של יצחק היא מידת הדין והיא נראית מתאימה לתיאורים שתארנו את יצחק כאדם שחי את החיים המוחלטים ללא התחשבות בנסיבות המיוחדות המתרחשות במציאות הממשית והגלויה.
אולם בעיון עמוק יותר נוכל לעמוד על דמותו המופלאה של יצחק אבינו, ולהבין שמה שנראה "כחסרון" באמת הוא יתרון, ויכולת תיקון העולם מן השורש תלויה במדתו של יצחק.
הגמ' במסכת שבת (פט:) דורשת א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם, בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר הקב"ה אדבר עם יעקב שהיה לו צער גידול בנים אולי הוא יבקש עליהם רחמים. אמר לו הקב"ה בניך חטאו , עונה לו יעקב שימחו על קדושת ה'. אומר הקב"ה לא בסבא אני מוצא טעם ולא בצעיר עיצה ולכן הלך ליצחק ואמר לו בניך חטאו, עונה יצחק לקב"ה רבש"ע בני הם ולא בניך, הרי בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ואילו עכשיו הם בני ולא בניך לאחר מכן מחשב יצחק שחטאי האדם מתמצים בשתים עשרה וחצי שנים ואומר הוא לקב"ה  אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לא חצי עלי וחצי עליך ואם תאמר שכולם עלי הרי הקרבתי נפשי לפניך בעקידה.
גמ' זו תמוהה, הרי מצבם של ישראל היה ירוד שבירודים, שהרי אברהם המחפש זכויות אפילו אצל אנשי סדום, לא מוצא זכויות על ישראל, וגם יעקב לא מוצא זכויות ורק יצחק שהוא מידת הדין מצליח למצוא זכויות.
אולם מתברר שדוקא יצחק שמתבודד מהעולם וכביכול מנותק מהאנשים הוא זה שמוצא זכויות,כי ההתבודדות של יצחק אינה ניתוק, אלא יש כאן תהליך ארוך ועמוק בהתבוננות בשורש החיים ומשמעותם, ונסיון להתחבר אל היסוד והמקור המוחלט של החיים. זוהי מידת הדין, דהיינו חיבור אל המוחלט והטהור, ולשם זה צריך האדם להתנתק במידה רבה מהמציאות הגלויה שהיא  פעמים רבות  נמוכה בהרבה מהמציאות המקורית.לעומת זה מי שעיסוקו רק עם הגלוי  יכולת השיפוט וההחלטה שלו נובעות רק מהחיצוני.
כשבא הקב"ה ליצחק ואומר לו "בניך חטאו" חודר יצחק אל השורש ואומר הרי הם בניך שלך ולא רק בני שלי, אמנם זה נאמר בשעה שהקדימו נעשה לנשמע,  ועכשיו מצבם רחוק מאוד מדרגה גבוהה זו אך המתבונן בשורש מבין שהנעשה ונשמע הוא הביטוי האמיתי של נשמותיהם של ישראל וגם כשעם ישראל יורד ובאופן גלוי נראה שהם רחוקים מטהרת  מחשבה זו, בכל אופן הם נשארים בנים של הקב"ה. לבסוף "משכנע" יצחק את הקב"ה בכך שהוא הקריב עצמו בעקדה, שבזה יצחק מבטא את הקישור המוחלט שלו לקב"ה, ושהגדרת החיים אצל יצחק זה רק הנשמה האלוקית שלו. בחינה זו הנמצאת ביצחק אבינו בגלוי נמצאת אצל בניו בנסתר וזוהי הזכות שיצחק מלמד על עם ישראל דוקא מתוך התבוננות במידת הדין הבוחנת כל דבר ממקורו המוחלט, ובמבט זה עם ישראל טהור וקדוש.
ממשיכה הגמ' במס' שבת ומספרת שעם ישראל פותח ואומר ליצחק  "כי אתה אבינו", עונה להם יצחק עד שאתם מקלסים לי קלסו לקב"ה, ומראה להם יצחק את הקב"ה  בעיניהם, מיד נשאו למרום עיניהם ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
ונראה לבאר, שעם ישראל אומר ליצחק אתה אבינו שהרי רק אתה הצלת אותנו מכליה, ועונה להם יצחק שכל ההצלה נובעת מהנקודה האלוקית הטהורה שבאומה וא"כ אין הוא כאיש פרטי מציל את עם ישראל ואין ההצלה תלויה במעשיו אלא ביצירה האלוקית שכך נוצרנו וממילא כל השבח הוא רק לקב"ה ולא ליצחק.
זאת ועוד, רק אצל יצחק אנו מוצאים קשר הדוק לשדה. תחילה בפרשתנו "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד' סג') לאחר מכן "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה  ההיא מאה שערים" (כו' יב')  ושוב בברכות של יצחק הוא אומר לעשיו "צא השדה וצודה לי ציד" (כז' ג'), ולאחר מכן בברכתו ליעקב "ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'" (כז' כז').
חז"ל דורשים ש"יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפילה" (ברכות כו':).  המיחד את תפילת המנחה לעומת שחרית וערבית הוא שמנחה היא תוך כדי מהומת החיים וזרימתם. בשחרית עדיין לא התחיל האדם בעיסוקיו, בערבית עומד אדם להתפלל אחר שסיים  את עסוקיו, ורק מנחה היא תוך כדי הטרדות של האדם. אולם כדי שכל חיי האדם וכל עיסוקיו גם החומריים יעלו ויקבלו משמעות של עבודת ה' באה תפילת המנחה. כשהאדם מתפלל מנחה אין הוא סובל מפיצול אישיות, שהרי לפני כמה דקות עסק רק בחומר ובעוד כמה דקות שוב יעסוק בו ובאמצע הוא עוסק בקודש ובתפילה, אלא הוא מצליח לחבר את כל חייו וכל עיסוקיו לעבודת ה' ובטבעיות הוא מפסיק את עיסוקיו ומתפלל ושוב שב וחוזר לעיסוקיו. אמנם דרך זו קשה היא ודורשת מדרגה גבוהה, אולם זוהי מדתו של יצחק המתבונן בכל דבר בשורשו ואז "כל מה שלומדים  ומה שמתפללים,ומה שעוסקים בישובו של עולם, הכל עולה לאגודה אחת,לחטיבה אחת להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו" (אה"ק ג' עמ' קמח').
לכן תפילתו של יצחק נקראת "שיחה", שזהו שם שיש בו מכנה משותף עם צמחים ואילנות שנקראים שיחים, ומבאר הרב קוק  (עו"ר א' עניני תפילה עמ' יז') שזה מבטא את הפרחת הנפש בכוחות חדשים המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשת הנפש בעבודה שבלב, והפרחה טבעית זו נובעת מיושר הנפש והיא שורש להנהגת הדין שהיא מידתו של יצחק.
העוסק בגידולי שדה יכול להיות משועבד לשדה, "ואין לך אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמות סג.), אולם המתבונן במבט המוחלט והאלוקי על כל המציאות, דוקא הוא יכול להתעלות ולהתקדש בעבודת האדמה.
תפיסה זו מחברת אותנו אל עבודת האדמה בארץ ישראל מתוך קדושה ואמונה כמו שלמדנו (שבת לא.) "אמונה זה סדר זרעים" ומפרש הירושלמי שמאמין בחי העולמים ( שהוא הקב"ה) וזורע.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry