שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > וזאת הברכה

וזאת הברכה

מאת ראש הישיבה הרב דני איזק

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" (לג, א).

התואר הראשון שפרשתנו מתארת את משה הוא "איש אלוקים". בסוף הפרשה נקרא משה "עבד ה'", "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (לד, ה'). תואר זה מופיע בתחילת ספר יהושע, "ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמור, משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה..." (יהושע א', א-ב), ושוב בהמשך "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל..." (פס' ז).

פעם נוספת שנפגשנו בתואר זה היא בפרשת "בהעלותך", כשמרים מדברת על משה "על אודות האשה הכושית אשר לקח", מגיב הקב"ה – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב' ז').

תכונת העבדות היא תכונה שלילית, ועל כך מודים אנו לקב"ה בכל יום "שלא עשני עבד", שהרי "העבדות אין לה חיים עצמיים ורצון מקורי" (עו"ר א' עמ' עא'), אולם מתוך שהתורה מדגישה את עבדותו של משה בזמן מיתתו למדים אנו שהעבדות היא התכונה החשובה ביותר והמגדירה ביותר את משה, שבגללה זכה לתת לישראל את התורה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (לד', י'), ובגללה זכה להוציא את ישראל ממצרים ולעשות להם את הניסים המופלאים "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים...ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (לד' יב').

משה שהוא עבד ה' לא כובש ומבטל שום כח מכוחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי אם יקחם וישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נישאות שהם הנם החפצים האלוקיים, ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר, עטור בעבדות העליונה שהיא עטרת תפארת" (עקבי הצאן, עמ' קי"ב).

כשהקב"ה מצווה את יהושע על הנהגת האומה ואת הדרך אשר יש ללכת בה, מדגיש הקב"ה את תכונת העבדות באשר היא היסוד המהותי להנהגת האומה באמיתיות. יהושע, תלמידו הגדול של משה, יודע שאין נביא עוד בישראל כמשה שהרי ידעו ה' פנים אל פנים, וא"כ עתה אין הענוה והעבדות מתבטאת בהקשבה לדבר ה' מפי ה', אלא בהקשבה עמוקה לדבר ה' המתגלה בתורת משה, ורק באופן זה אפשר להגיע לעבדות אמיתית לקב"ה. כך מוצאים אנו בתחילת הפרשה "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (לג', ד'), התורה מדגישה את נתינת התורה לנו ע"י משה, ולא כתבה תורה ציוה לנו ה', ללמדנו שכדי שנזכה ל"מורשה קהילת יעקב" דהיינו "לירושה מנחלת אבותינו שהיא מורשה לכל ישראל מששת ימי בראשית" (עפ"י פסחים צא:) וכדי שנתחבר אליה חיבור כארוס אל ארוסתו "אל תקרי מורשה אל מאורסה" (עפ"י פסחים מט:), אנו צריכים להבין את מעלתו המיוחדת של משה כעבד ה' שבעבורה זכה הוא להתגלות אלוקית של פה אל פה ופנים אל פנים ונתן לנו את התורה שהיא דבר ה' המוחלט המחובר אלינו כירושה מאבותינו וכאירוסין ע"י פעולתנו.

כשמשה ויהושע באים לדבר באזני העם את השירה נאמר "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" (לב' מד'). לא נאמר ויבואו אלא בלשון יחיד, וכן לא נאמר יהושע אל הושע, ללמדנו על הבנת ערכו של יהושע בעיני עצמו אל מול משה רבו. יהושע עומד לקבל את התפקיד של המנהיג מתוך ענווה וחיבור ל"ציוה לנו משה". דוקא בגלל המבט הזה של יהושע זוכה הוא לאותו תואר מופלא של משה כמו שנאמר "…וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים" (יהושע כד', נח').
כשמתעוררת הטענה נגד משה על שפירש מאשתו, "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר, וישמע ה'" (במדבר יב' ב'), יש חשש של השואה אל משה וממילא כרסום במוחלטיותה של התורה ח"ו, על כן מיד מדגישה התורה "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג'), מידת הענוה של משה אין להשוותה לאדם אחר בעולם, ועל כן תוארו של משה הוא עבד ה', "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (שם, פס' ז'), דהיינו שכל רז לא אניס ליה וכל הנהגת ה' שניתנת להבנה מובנת למשה, "והוא יודע בשם המפורש שבו נבראו שמים וארץ, אך באמונת לבבו אינו עושה מאומה" (נצי"ב). משה רבנו נמצא במדרגה עליונה (כדברי הגמ' ביבמות מט:) ש"חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה בסיני חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלוקים", על כן אין להשוותו לשום אדם אחר גם אם השני הוא נביא. (בהערת אגב נוסיף, שאת דברי הנצי"ב המדגיש שיש בידו של משה לפעול על פי השם המפורש אך כיוון שהוא עבד ה' באמת אין מנצל כוח זה לשום תועלת פרטית, כדאי לרבים מנבחרי הצבור כיום ללמוד, שהרי זהו עקרון חשוב, ואין ספק שכשעובדים רק לשם שמיים הקב"ה מסייע).

כשאנו עומדים לסיים את התורה חייבים אנו להבין ולזכור לדורות שרק משה עבד ה' שה' מדבר אתו פנים בפנים הוא יכול לתת לנו את דבר ה' המתפרט גם בכל אורחות חיינו ע"י המצוות. עתה עם מיתת משה נחתמה התורה "ואין נביא רשאי לחדש דבר שנאמר אלה המצוות (מגילה ב:) "ואם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה אין שומעין לו ואנו יודעים ביחוד שאותן האותות בלאט וכשוף הן" (רמ' הל' יסודי התורה ח' ג'). כל זמן שמשה חי קשה היה לקום כנגדו, אך לאחר מותו ישנו חשש שיקומו אנשים בעלי עצמה וכריזמה וינסו להוסיף או לשנות (כנוצרים ורפורמטורים אחרים עד ימינו אנו), על כן מדגישה התורה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה…" (לד' י').

נחזור עתה אל התואר הראשון המופיע בפרשתנו שמשה נקרא "איש האלוקים". הנצי"ב מבאר, "באשר נתברכו בני ישראל מיעקב ומבלעם, על כן הקדים הכתוב שזאת הברכה היא הגדולה מכולם באשר משה הוא איש האלוקים שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו וזאת משום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה שלהבת י-ה אשר האירה בימי חייו. כמו נר הכבה שמכל מקום ברגע לפני האחרון האש נאחזת ביסוד האש והוא מתלקח בכוח, כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו, כשהיא עומדת להיאחז בצרור החיים, הרי מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו, כך היה משה רבנו באותה שעה במעלה היותר גבוהה".

לעיל כתבנו שהעבדות של משה היא חירות והיא העבדות העליונה, עתה נבין שהיא מביאה אותו לאקטיביות וליכולת חידוש. זוהי הברכה שמשה מברך את ישראל והיא הברכה העליונה שהרי משה הוא בעל יכולת של השפעה וברכה דהיינו איש אלוקים, אומנם כל זאת מתוך תכונת העבדות לה' שבולטת בו.
האקטיביות של משה אינה מתבטאת רק בתוספת ברכה שאיתה כל אחד יכול להזדהות, אלא גם בתוספת מורכבת יותר, שלה הרב קוק קורא "קדושה מחרבת" (אוה"ק ב' עמ' שיד'). הפסוק החותם את התורה הוא "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ומבאר רש"י (עפ"י הגמרא בשבת פז) "ולכל היד החזקה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו. לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו". רק משה בעל "היד החזקה" שכלי התפיסה שלו חזקים, יכול לקבל את התורה, אולם מכוח אותה עצמה היה לו עוז לשבור את הלוחות כשהבין שזוהי הפעולה הנכונה עתה. מבאר הרב קוק "יש קדושה בונה ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא כבר יותר נעלה ממה שכבר בנוי. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים המביאים את הברכה לעולם,מעלת משה בעל היד החזקה ששבר את הלוחות".
כשאנו מסיימים בשמיני עצרת מחזור נוסף של קריאת התורה בשבתות, אנו יוצאים בריקודים ובמחולות עם ספרי התורה כדי להביע את שמחתנו על שזכינו לשמוע פעם נוספת את התורה כולה. המעניין, שהשמחה היא על סיום של הקריאה של התורה בצורה הפשוטה והראשונית בלא פירושים ודרשנות, ואדרבא, אין ללמוד ולעיין בשעת הקריאה (ע' שו"ע ס' קמ"ו). מזה למדים אנו שהיסוד לכל הבנה עמוקה והיסוד לחידוש, הוא ההקשבה לדבר ה' כמו שהוא.

כך היא דרכו של משה העבד, בעל הענווה והמקשיב, ומתוך כך יכול הוא לחדש את ברכת ה' עלינו כאיש אלוקים, ואפילו לשבר את הלוחות, בהבנה עמוקה של מהות הקדושה.

בעז"ה נזכה גם אנו להתחבר לתורה באמת ומתוך כך השמחה שלנו בתורה תהיה טהורה ושלימה, וכשנרקוד עם ספר התורה שאין בו אלא דבר ה' (בלא שום תוספת) נחוש את חיבורנו הפנימי לתורה וע"י כך נזכה ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים.







הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry