שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת תזריע

פרשת תזריע

א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, זהו שכתבה התורה "זאת תורת הבהמה (בסוף פרשת שמיני) ואח"כ אשה כי תזריע" (ויקר' יד', א'). המדרש עצמו מבאר את דבריו על פי הפסוק (תהילים קלט') "אחור וקדם צרתני", ואמר ריש לקיש, אחור זה יום האחרון (לבריאת העולם), וקדם זה יום הראשון, על דעתי דריש לקיש דכתיב "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" זהו רוחו של מלך המשיח. אם זכה אדם אומרים אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך". זאת אומרת שנשמת האדם השלימה המתבטאת במלך המשיח, נבראה קודם לכל המציאות העולמית וממילא היא מבררת את מגמת המציאות כולה. האדם אם זוכה ומצליח בחייו לבטא את נשמתו אזי הוא מתעלה וחי חיים אלוקיים ויחד עמו עולה העולם כולו. אולם בצד הגלוי והחיצוני של החיים האדם הוא אחרון הנבראים דהיינו הפחות חשוב מכולם, כי הוא כולל את כל הכוחות החומריים והגסים הנמצאים בהוויה. אם לא זכה האדם וכל התייחסותו לחייו היא בצד החומרי, אזי יתוש חשוב ממנו שהרי הוא קדם לאדם בבריאתו.

 

השילוב של נשמת האדם לפני כל המציאות ובנין הגוף בסוף הבריאה הוא הנותן את העוצמה והאחריות הגדולה של האדם שיכול לתקן ולגלות את שם ה' בתוך ההוויה העולמית כולה. הרב קוק כותב (אורות ע' פה') , "נשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית זהו השילוב האופטימלי של הנשמה העליונה ביותר, נשמת האדם, עם העולם החומרי שלנו.

 

כשהתורה מדברת בפרשתנו "על תורת האדם" היא מפרשת את מצוות המילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".המילה היא אות ברית קודש אשר שם בבשרנו (על פי ברכת המילה). ומתוך כך מבינים אנו שגם הגוף קדוש הוא. לעומתנו "אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש, איך נעשו התפקידים הגשמיים בעצמם אידאליים. הערלה מעכבת" (אורות עמ' קע'). על פי הבנה זו אין "המאבק" בין הגוף והרוח מאבק אין סופי וסיזיפי, כי כשאדם חי חיים אלוקיים אזי כל המציאות מתחברת אל שורשה ומקורה ומתבררת הקדושה שבחומר. זהו השלום העליון, השלום האמיתי, שכל כוחות החיים מוליכים את האדם ואת המציאות כולה לגילוי שם ה' בכל דרגות ההוויה.

 

מתוך כך המבט שעם ישראל מתבונן על העולם כולו על כל חלקיו, הוא מבט חיובי המצליח לראות את נקודת האור האלוקי הנמצאת בכל המציאות, זהו המבט של הנימול הראשון, אברהם אבינו, שהסתכלותו על העולם היתה בעין טובה (ע' אבות, ה' יט') וזהו המבט שהתורה מלמדת אותנו להתבונן.

 

לאחר פרשת היולדת באה פרשת הצרעת. חז"ל מלמדים אותנו שהצרוע הראשון היה הנחש על שדיבר דלוטריא (רכילות) על בוראו "אמר, מאילן הזה אכל (הקב"ה) וברא את העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרים, שכל אדם ואדם שונא את בן אומנותו" (בראשית רבה, יט' ו') על כך נצטרע הנחש, כמו שלימדונו חז"ל במדרש פרשת שמות, משה מסרב לקבל את שליחותו של הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים ואומר הוא "...והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' (שמות, ד', א') הקב"ה נותן למשה שני אותות שמשה עושה אותם מייד, ואות שלישי שמשה יעשהו רק לפני בני ישראל. שני האותות הם המטה ההופך לנחש, והיד של משה ההופכת להיות מצורעת. האות השלישי הוא הפיכת מימי היאור ליבשה והיו לדם ביבשת. אין ספק שאין ספק ששני האותות שנעשים עוד לפני שמשה מדבר אל העם מרמזים למשה עצמו ולא רק לעם. "אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר הן לא יאמינו לי, תפס משה מעשה נחש שהוציא לשון הרע על בוראו שנאמר כי יודע אלוקים וגו', כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתוב ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש לפי שעשה מעשה נחש, לכך הראה לו את הנחש כלומר עשית מעשה של זה" (שמ"ר, ג, טו'). על האות השני אומר המדרש "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, א"ל מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת שנאמר ארור אתה מכל הבהמה, כמו כן בצרעת נאמר "צרעת ממארת". אמר ר' אלעזר אלו סלעים שבנחש צרעת הם (הנחש מנומר חברבורות עגולות כמו סלעים והם הצרעת)".

 

המבט שהנחש התבונן על הקב"ה ועל העולם הוא הפוך מהמבט שלמדנו "מתורת האדם" ומהמילה. הנחש אינו מכיר שכל העולם הוא גילוי אלוקי ומציאות אלוקית, אלא רואה את העולם כמציאות העומדת בפני עצמה וממילא אפשר לחשוב על מאבק בין הקב"ה לנבראיו ועל נסיונות "להתחכם" כנגד הציווי האלוקי. על כן נצטרע הנחש כי הצרעת מבטאת את חולשתו ועליבותו של הגוף בניתוק מהיסוד האלוקי.

 

מחשבות אלו של הנחש, ודומיו הבאים אחריו, נובעות בדרך כלל מיצריות ולא מתיאוריות מופשטות. כך מלמדים חז"ל "הנחש מתוך שראה את אדם וחוה מתעסקים בתשמיש המיטה נתאוה לה" (בר', יח', י'). אדם החי חיי קדושה וטהרה בחיבור לתורה ומצוותיה, כל מבטו על העולם ומקריו הוא בעין טובה (כאברהם אבינו) וגם את מעשה חבריו הוא מפרש לטובה, ואם מגלה הוא רע ינסה לתקנו, וודאי שלא יפיצו לרבים. לעומתו בעל לשון הרע מוצא בכל דבר את השלילי והמקולקל ומפרסמו (ע' ערך עיתונות), ולעיתים אף מפרסם דברי שקר על אחרים וזוהי הוצאת שם רע. מעשים אלו הם ההפך הגמור ממגמתה של תורה. "א"ר יהושע בן לוי ה' תורות כתובות במצורע "זאת תורת נגע הצרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תורת הצרעת", ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה (ויקר' טז', ו').

 

בפתיחת פרשת המצורע כותבת התורה "אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע צרעת..." (יג', ב') והזוה"ק ביאר שאדם משמעו חשוב. זאת אומרת שהתורה רומזת לנו שהאדם יש לו חשיבות עליונה ותפקיד אלוקי בתיקון העולם וזוהי מגמת חייו שעליה נברא, ואילו המצורע לא הבין זאת והקטין עצמו ועל כן "יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת".

 

תיקון החטא הוא על ידי החזרת הכל אל השורש האלוקי הטהור. וכותב ה"שפת אמת" (מצורע, תרל"ט) "כי בכל דבר יש תערובת טוב ורע, וכן באדם, ומ"מ כמו שהוא בשורש, הטוב גובר על הרע, כי מידה טובה מרובה. אבל צריכים להיזהר שלא להוציא את רע מן הכלל, וכתוב בטהרת המצורע "שתי ציפורים חיות", "המים החיים", דהיינו שהכל יחזור להדבק בשורש וכשהוא בתוך הכלל יכול ליתקן. זהו שמצינו במדרש "מצורע מוציא רע", דהיינו שהוא הוציא וניתק את הרע מהשורש המקורי ועל ידי כך הוא נראה ממש כרע אובייקטיבי, אבל כשנחזירהו לשורשו, אזי יתברר שבאופן עמוק הכל טוב ואלוקי.

 

הגמ' במסכת ברכות (נד.) דורשת על הפסוק "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגו' (במדבר כא', יד') "תנא את והב בסופה, שני מצורעים היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל". האמוריים היו נחבאים בהרים הגבוהים שמעל נחל ארנון, אמרו האמוריים כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחיצים ואבני בליטסראות והיו אותם השקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותם שקעים כמין קרנות בולטים לחוץ כיוון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד ההר של מואב ונהרגו האמוריים (לשון רש"י על הפסוק).

 

ישנם אנשים מצורעים הנדחים מחוץ למחנה ישראל, והם מסתכלים בדרכי העמים ומכירים את רוחם ותפיסת עולמם ומושפעים מהם. יכולות להיות השפעות הנובעות מצד התיאוריות המתחדשות בעולם המודרני ויכולות להיות השפעות הנובעות מתאוות ואהבת החיים בזרימתם החופשית. הארון העובר לפני מחנה ישראל הוא העוזר לנו לנצח את כל תיאוריות ההבל הללו, אך לא תמיד אנו מכירים בכך וממילא אין אנו יכולים להודות לה' על טובו הגדול שמטיב עימנו (כמו שעם ישראל לא הכיר במותם של האמוריים שנחבאו במערות). המצורעים הללו שיצאו מחוץ למחנה דוקא הם גילו לנו נס זה. מתברר לנו שהמצורע המוציא את הרע משורשו, גם הוא מחובר אל השורש האלוקי והוא מלמדנו את ניסי ה' שלא היינו מגלים בלעדיו. ע"י כך מבינים אנו שבאמת הכל מחובר אל הטוב האלוקי, ואפילו הרוצה להתנתק לבסוף הקב"ה משתמש בו לגילוי הופעת שם ה' בעולם.

הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry