שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת אמור: "חיים בקדושה"

פרשת אמור: "חיים בקדושה"

רבים מדברים על קדושת החיים, ובצדק, אולם על חיים בקדושה אין הם יודעים לומר דבר וחצי דבר.

בפרשת קדושים התורה פותחת "...קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט', ב'). בזה מלמדת אותנו התורה שחיים בקדושה יכולים להימצא, כי הקב"ה שברא את עולמנו הוא קדוש, ממילא כל הנברא ממנו יש בו צד של קדושה. בסופה של פרשת קדושים חוזרת התורה על רעיון זה, "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'..."(כ', כו'), ובתווך, בין שני הפסוקים הללו הפותחים ומסיימים את הפרשה, נמצאות מצוות רבות מאוד הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. נמצינו למדים שהמצוות אינן מעשים טכניים גרידא, שעל ידם מביע האדם את ביטולו וציותו לקב"ה, אלא הם הביטוי של שלימות חיי האדם בקדושה.

אולם אין אנו מסתפקים רק בכך שכל איש פרטי מישראל יחיה חיי קדושה, אלא העם כולו, כעם ולא כאוסף של יחידים, יחיה חיי קודש, ואז הקדושה האלוקית תתגלה בעולם בשלמותה. לשם כך נבנה המקדש שבמרכזו קודש הקודשים שהוא הקדושה האלוקית המתבטאת בעולם, ושם מקריבים אנו כציבור, מדי יום ביומו ובשבתות וברגלים. גם היחיד הרוצה להתעלות או להתקרב לה' חייב לעלות לירושלים, ורק שם יוכל להקריב את קורבנותיו. אולם לא כל אחד יכול בפועל להקריב במקדש אלא רק הכהנים בני אהרון, וזאת ממעלת קדושתם.מעניין שאותו ביטוי המלמד את קדושתם של ישראל מופיע גם אצל הכהנים "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם" (כא', ח'). לא נאמר בפסוק אני ה' מקדשם אלא מקדישכם, ללמדנו שקדושת הכהנים נובעת מקדושת האומה הכהנים הם השליחים שעובדים בפועל במקדש,אולם באמת זוהי עבודת האומה כולה.

נמצינו למדים שפרשת אמור היא הסיום של בירור התביעה המופלאה לחיים קדושים, על כן בסיום דיני הכהנים ובירור הדינים של בעלי החיים הראויים להקרבה כותבת התורה "ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (כב', לב'). מדגישה התורה שהקב"ה מתקדש בתוך בני ישראל, לא ע"י ניתוק ובריחה מהחיים אלא אדרבא בתוך החיים על כל הופעותיהם.גם כאן מדגישה התורה "אני ה' מקדישכם", דהיינו שכל כוחנו נובע מהקדושה האלוקית.

פעמים קורה שיש ניגוד בין קדושת החיים לחיים בקדושה, וישוב הסתירה הזו יכול לבוא רק מתוך התבוננות במבט אלוקי על העולם ועל יעוד האדם. על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" דורשת הגמ' (סנהדרין עד.) ש"לעבור בפרהסיא אפילו על מצווה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצווה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". מבאר רש"י "ערקתא דמסאנא – שרוך הנעל שאם דרך עכו"ם לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, כגון שיש צד יהדות בעניין ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש את ה' בפני חביריו ישראל". כמו כן הדין שבשעת גזרת מלכות אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור. מאידך לעיל (יח, ה') למדנו "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם...", דהיינו שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש וחובה לעבור עברה כדי להציל נפש.

נמצינו למדים שהתורה מרוממת מאוד את קדושת החיים, אך חיים הגורמים לחילול ה' ולביטול מהותה של התורה הם חיים חסרי ערך, כי בטלנו את הקדושה מהם, על כן יהרג ובל יעבור.

בהמשך הפרשה מוצאים אנו את פרשת המועדות "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" (כג', ב'). רק האומה אשר חיה חיים של קדושה מסוגלת לקדש את הזמן, על כן ענייני המועדות הם המשך ישיר לכל מה שלמדנו מתחילת פרשת קדושים ועד עתה.

כדי להיות מסוגל לממש את היעוד הנפלא של חיי קדושה, נדרש האדם לעמול ולהתקדם, להוסיף ולחדש, ולנצל את כל כוחותיו לאידיאל האלוקי.

דרך זו מתבררת לנו בספירת העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהינה" (כג', טו'). המהר"ל ב"דרשה על התורה" מבאר מצווה זו על פי הגמ' בסנהדרין (צט) "אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד...וכשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא". ומבאר המהר"ל שהאדם נקרא על שם אדמה "כמו שהאדמה היא בכוח ולא בפועל", דהיינו שלאדמה יש פוטנציאל שאפשר להוציאו אל הפועל ולגדל גידולים נפלאים, כך האדם יש לו כוחות שבבחירתו יכול הוא לגלותם וזהו תפקידו. "וכאשר האדמה נעבדת תמיד כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלמותו אל הפועל לגמרי", דהיינו שהוצאת כוחות האדמה אל הפועל דורשת עמל גדול ועבודה רבה, כן האדם נדרש לעמל גדול לגילוי הכוחות האלוקיים הטמונים בתוכו.

ממשיך המהר"ל ומבאר על פי זה את מצוות ספירת העומר, "ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, לבל יעלה על דעתם לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אלא לעמל יולד". יש הטועים וחושבים שיציאת מצרים, ששחררה אותנו משיעבוד פרעה, נותנת לנו את האפשרות לעשות את העולה על רוחנו כי זוהי ההגדרה של בן חורין, על כן מצוה אותנו התורה לספור את העומר בלמדה אותנו שאנו נדרשים להוסיף נדבך של קדושה בכל יום. הספירה היא "מיום הביאכם את עומר התנופה", וכן הברכה היא "על ספירת העומר", ואינו מובן מהו הקשר לעומר, הרי הספירה היא הביטוי של עבודתנו המביאה אותנו להיות ראויים לקבל תורה בשבועות, ולזה אין קשר לקרבן העומר. מבאר המהר"ל שקרבן העומר הוא מן השעורים מה שלא נמצא בשאר הקרבנות (מלבד סוטה). השעורים הם מאכל בהמה והגמ' במס' עבודה זרה (ה') דורשת את הפסוק (ישעיהו לב') "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור", "תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה". קרבן העומר מן השעורים מביא אותנו להכרה בצורך שלנו בעמל, כמו החמור והשור המיועדים לעבודה קשה . זוהי הספירה שאנו סופרים מפסח ליום מתן תורה.

אולם צריך לזכור שבזמן יציאת מצרים כשעם ישראל עלה קומה אחר קומה עד שהיה ראוי לקבל את התורה, הדרך לא היתה פשוטה כל כך. מיד אחרי קריעת ים סוף כותבת התורה "ויֵסֵע משה את עם ישראל מים סוף" (טו' , כב'), מבאר רש"י "הסיעם בעל כורחם". לאחר מכן העם מגיע למרה "וילונו העם אל משה לאמר מה נשתה" (טו', כד'). מבאר רש"י שהקב"ה ניסה את העם וראה קשי ערפו שלא פנו אל משה בלשון יפה אלא נתלוננו". כשמגיעים ישראל למדבר צין "וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרון במדבר" "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (טז', ב'-ג'). לאחר מכן משה מצווה שלא להותיר מן המן ולא לצאת ללקוט ביום שבת ולא כולם שמעו בקולו. הקב"ה מגיב " ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי וחוקותי" (טז', כח'). הרי שהיו משברים רבים בתקופה הקצרה הזו. מכך למדים אנו את חשיבות המגמה של האדם. כשאדם רוצה לעלות ולהתקרב (על כן סופר הוא את העומר), גם אם ישנן נפילות אל לו להחליט שהפסיד את כל עולמו, אלא יבין שצריך להמשיך להתאמץ ולעלות בעליה העולה אל הר סיני. זאת משום שלחיות חיי קדושה, זוהי תביעה עליונה הדורשת מאמצים רבים מאוד, ועל כן המשברים הם כמעט בלתי נמנעים.

חזרת האומה לארצה בימינו, משמעותה שהאומה מסוגלת מחדש לחיות חיי קדושה, על כן ישנם משברים רבים ונפילות רבות בדרך קשה זו. אנשי אמונה אינם נבהלים מנפילות אלה, אלא ממשיכים להחזיק באמונתם בגאולת ישראל, ופועלים עם א-ל בהרמת קרן ישראל.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
בית אורות | הר הזיתים • ירושלים   © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry interactive