שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת מטות מסעי- תשס"ד

פרשת מטות מסעי- תשס"ד

 
פרשות מטות-מסעי המסיימות את ספר במדבר הן גם סיום מסע ישראל במדבר שנמשך ארבעים שנה. על כן בתחילת פרשת מסעי מסכמת התורה את כל המסעות שעברו ישראל. מסעות אלו מלמדים אותנו את תהליך "החינוך" שלנו כאומה, החל מיציאת מצרים ועד הגיענו לערבות מואב על ירדן יריחו. תהליך זה יש בו נקודות של עליה ונקודות של שפל, אך כולו נובע מאהבת ה' אותנו על מנת להביא אותנו למדרגה המתאימה להיכנס ולרשת את ארץ ישראל, ומתוך כך לזכות ולהגיע לשלמות הופעת ה' על עמו בבנין בית המקדש.
 
רש"י כותב "למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא  מהם י"ד שכולם היו בשנה הראשונה קודם גזירה... ועוד הוצא ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרון בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות". למדנו שעם כל הצורך של מסעות ישראל במדבר, מכל מקום ה' נוהג בנו בחמלה ובאהבה.
לימוד זה חשוב לנו להבינו, כדי לבחון לעומק ובאמיתות את מהלך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל. מבט זה יביא אותנו לאמונה ובטחון בנצח ישראל, והבנה שכל התהליך נובע מאהבת ה' אותנו, ועל כן אין ספק שבסוף הטלטולים של האומה נזכה לראות בבנין הבית השלישי.
 
כשעם ישראל כבר מוכן כעם להיכנס לארץ מופיעה בתחילת פרשת "מטות" פרשת הנדרים, שבמבט שטחי היא ההפך הגמור מעניינים כלליים, שהרי כל אחד באופן פרטי יכול לקבל על עצמו נדר ההופך למעין מצווה פרטית ואישית. א"כ מדוע מצאה התורה לנכון דווקא כאן ללמדנו את פרשת הנדרים האישית.
 
הפרשה פותחת "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל זה הדבר אשר ציווה ה'" (ל', ב'). מדוע בפרשה זו מדבר משה אל ראשי המטות, מבאר רש"י "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בני ישראל. ומנין  שאף שאר הדברים כן, ת"ל וישובו אליו אהרון וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל". ממשיך רש"י ומקשה מדוע דווקא בפרשת נדרים  בחרה התורה ללמדנו דבר זה "ללמדך שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלושה הדיוטות". זאת אומרת שהתורה רוצה ללמדנו דין פרטי בהל' התרת נדרים.
 
ראשית ננסה לבאר מדוע פרשת נדרים הפרטית מופיעה בסוף ספר במדבר, בזמן שהאומה כבר מסוגלת לחיות חיים שלמים. ביחסים שבין כלל האומה וצרכיה לבין האנשים הפרטיים,צרכיהם ושאיפותיהם, יש מורכבות ולעיתים נראה שישנה סתירה בין הכלל לפרט. אולם האמת היא שהאומה הישראלית תבנה בבנין שלם רק כשהכלל והפרט יוכלו למצוא את ההרמוניה האמיתית ביניהם. וכך כותב הרב קוק (עין איה, ברכות ב' עמ' 366) "כל מה שיתוסף באוצר הכלל אנשים פרטיים בעלי כשרונות ושלמות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו, ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל". אולם כדי לממש את החיבור האמיתי שבין הכלל לפרטים ישנם זמנים שצריך להדגיש יותר  את עבודת הכלל, וישנם זמנים שדווקא עבודת הפרטים היא המרכזית יותר, וכך יתקבל האיזון האמיתי.
 
ודאי הוא שקל יותר לאדם להתייחס לבניין האישי שלו ובאופן טבעי וראשוני משקיע האדם את כוחותיו הנפשיים והפיסיים לשכלולו הפרטי. מצב זה בולט מאוד בשנים האחרונות שמדגישים את זכויות הפרט ואת המימוש העצמי על חשבון הערכים הכלליים והציבוריים. הנזקים הנגרמים מתהליך זה בולטים מאוד במישור הפוליטי ובמישור החברתי והכלכלי. תהליך זה בולט מאוד על רקע העבר הלא רחוק, שאז התהליך היה הפוך לחלוטין. עם תחילת ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל לפני כמאה שנה, הדגישו החלוצים את ערך הכלל עד כדי ביטול זכויות היחיד. נבנו קבוצות בהן לא היה כסף פרטי וכל הזכויות של היחידים היו נתונות לקבוצה. אין ספק שתהליך זה היה חשוב מאוד והכרחי לבנין הארץ בראשית צמיחת גאולתנו, וזאת על מנת לקטוע את תהליך הגלות ולהצליח לבנות בית לאומי, אולם הפרופורציות לא נשמרו ועל כן היום ישנה ריאקציה המדגישה את הפרט.
 
אנו מצווים לאזן בין כוח הכלל והפרט, וגם כיום צריכים לדעת כיצד ללמד ולהסביר את ערך הכלל, והיותו יסוד לחיי היחידים. כשנצליח בכך תוכל האומה להיבנות בשלמות.
 
הנדר נותן אפשרות לאדם לבטא חובות פרטית שהאדם מקבל על עצמו, והאדם יכול להרגיש הרגשה נפלאה של יצירתיות אישית, בניגוד למצוות שבהן האדם יכול, ח"ו, לחוש שהאישיות הפרטית שלו נמחקת כי הרי כולם נוהגים אותו דבר. למנוע טעות זו נכתבה פרשת נדרים לאחר שהאומה כבר נבנתה בתהליך ארוך המתחיל ביציאת מצרים עד עמדם לפני הכניסה לארץ ישראל. רק עכשיו יכול היחיד לבטא את עצמיותו מתוך הכלל ולא בניתוק מהכלל.
 
לפי זה מובן מדוע הדגישה כאן התורה את ראשי המטות,ללמדנו שגם כשאדם נודר הוא צריך לדעת לחבר את עצמו למנהיגי האומה המבטאים בתפקידם את ערך הציבור. כשאדם נדר על עצמו, אך עתה הוא מתחרט עד שצר לו שנדר כל עיקר, ואילו שקל את הדברים מראש לא היה נודר כלל (חרטה מעיקרא), חייב הוא לחזור אל נציגי הכלל = ראשי המטות, והם יכולים מכוח הכלל, להתיר את נדרו. פרשיות אלו (תחילת פרק י')קוראים אנו בימי בין המצרים, שבזמן זה זוכרים אנו את חורבן בית המקדש הראשון והשני ואת הסיבות לכך.
 
מפורסמת הגמרא במסכת יומא (ט.) "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים...אבל מקדש שני שהיו עסוקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם,ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות, ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים".
 
את התהליך ההיסטורי של בנין המקדש והחורבן אפשר להסביר לפי דרכנו לעיל בחיבור שבין הכלל לפרט. בית ראשון נבנה על ידי שלמה מלך ישראל, וידוע שהמלך מבטא את כוח האומה הכללי והאחדותי. שלמה בא אחרי תקופה ארוכה של הבנין הכללי של האומה. תקופת השופטים היותה את היסוד הראשוני של גילוי הכוחות של מנהיגים שונים מכל שבט ושבט. על גבי קומה בסיסית זו נבנתה מלכות השעה של שאול כהכנה למלכות דוד שהיא המלכות השלמה. אך גם עתה לא נבנה הבית כי העצמה הפנימית והרוחנית של ישראל לא הספיקה, ועדיין היו צריכים להלחם עם הגויים, כדברי דוד (דה"י, א' כז' יג') "והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת". רק שלמה זכה לבנות את המקדש. בזמן שלמה "האידיאה הלאומית היתה עומדת במעמד שווה עם האידיאה האלוקית , המחייה כל ומעדנת כל שטפי החיים ותנועותיהם..." (אורות עמ' קה'). זאת אומרת שהכוח הלאומי של האומה היה שלם וינק את כוחותיו מהמקור האלוקי. אולם אין זה מספיק וגם היחידים חייבים לחיות גודל זה בחייהם הפרטיים. גודל זה מואר מבית המקדש. על כן החטאים שהיו בזמן הבית הראשון הם חטאים שמבטלים את האדם עצמו (כיחיד). האדם יש בו שלושה כוחות, הכוח השכלי, הכוח הנפשי והכוח הגופני. כנגד שלושת חלקים הללו היו ג' החטאים,  כי ע"ז הוא חטא בכוח השכלי, ג"ע הוא החטא שמטמא את גופו בזנות, ושפיכות דמים הוא לנפש שהוא שופך דם נפש האדם" (ע' במהר"ל נד"י פ"ד). ממילא כשחטאו באלו, אין עמידה יותר למקדש כי הוא כבר לא פועל את השפעתו בפועל. עתה מתחיל תהליך של הבנין האישי והפרטי כדי לתקן את הקלקולים הללו, על כן בתקופת בית שני התעסקו יותר בתורת הפרט. אולם כדי שלא ינותקו הפרטים מהמקור הכללי של האומה, נבנה הבית השני והאיר את אור הכלל. על כן כשפרצה שנאת חינם המבטלת את הופעת האחדות שלנו התברר שאנו לא מסוגלים לקבל את השפעת המקדש, על כן הוא חרב. אולם ודאי שמאות השנים שעמדו שני המקדשים פעלו פעולה עמוקה מאוד באומה וביחידיה, ועל כן גם בגלות האחרונה הארוכה מאוד, שבה היינו מפוזרים בארבע כנפות הארץ נשארנו עם אחד ששמר על יחודו הכללי והפרטי. אין ספק שאנו נמצאים בתקופת הגאולה שתביא אותנו לחיבור השלם והמוחלט של כל האומה וחלקיה, ובעז"ה יבנה המקדש השלישי שיעמוד לעד.
 
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry