שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ואתחנן - תשס"ד

פרשת ואתחנן - תשס"ד

משה רבינו מגיע עד לגבול ארץ ישראל ושואף בכל ליבו להיכנס "אל הארץ הטובה אשר בעבר הירדן". יש שיחשבו שכל רצונו של משה להיכנס לארץ ישראל כי היא טובה מבחינה חומרית, וכדברי המרגלים "...וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו" (פ"א כ"ה). אולם מהמשך דברי משה מוכח אחרת, שהרי משה ממשיך ואומר "הארץ הטובה... ההר הטוב הזה והלבנון", הר זה הוא הר בית ה' שהוא מקום גילוי השכינה בעולם, והוא נקרא גם כן לבנון על שם שמלבין את חטאיהם של ישראל ומתכפרים להם. נמצינו למדים, שההגדרה של משה ל"ארץ טובה" היא הגדרה רוחנית. ארץ ישראל אינה ארץ כשאר הארצות, אלא ארץ ה' היא על כן קדושה היא משאר הארצות, ושיא הקדושה מתבטא בבית המקדש שממנו שואבת כל ארץ ישראל את מעלתה. הכפרה שבבית המקדש נובעת מהיותו נבדל מהחומריות הרגילה ומחובר לשורש העליון של החיים, על כן אדם העולה למקדש יש ביכולתו להתגבר על מאסר החומריות, ולשוב לשורשו העצמי והאלוקי, וזוהי התשובה האמיתית. זהו הלימוד החשוב שמלמד אותנו משה על ערכה של ארץ ישראל.
 
כשאדם מעריך משהו ואין לו אותו, הוא מתחנן מעומק ליבו בפני מי שיכול למלא את בקשתו, זהו "ואתחנן אל ה'". לימוד זה חשוב הוא מאד לפני הכניסה לארץ שנזכה לזכור תמיד שצריך להיות יחס נפשי ופנימי לארץ ישראל. אולם משה עצמו יודע שלימוד חשוב זה שהוא מלמדם קשה הוא לישום בשגרת החיים בארץ ישראל, על כן ממשיך הוא ואומר "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו" (ד', כ"ה). יהושע כבש את ארץ ישראל שבע שנים, ולאחר מכן חילק את הארץ שבע שנים נוספות. השנים הללו של החלוקה היו על מנת לקשור קשר פנימי בין כל שבט לנחלתו המיוחדת בארץ ישראל, כי אין כאן רק חלוקה פיסית של נכסי דלא ניידי, אלא התחברות ל"ארץ הטובה" הפנימית.  אולם השגרה השוחקת גורמת שלאחר שנים או שלשה דורות מרגישים שהארץ היא "נושנת", אין כבר התחדשות ורעננות, מתוך כך החיים הופכים לטכניים וארציים עד שמגיעים ל"והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל...".  כדי לנסות למנוע מאתנו להידרדר למצב זה מלמדנו משה את התחינה לארץ ישראל הנובעת מקשר חי ותוסס שלא יפגם משגרת החיים בהמשך הדורות.
 
חז"ל מלמדים אותנו שישראל חטאו בכפלים לקו בכפלים ומתנחמים בכפלים, כמו שאנו קוראים בהפטרה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" (ישעיה מ'). משה רבנו בדבריו אל העם אומר להם שהם יחטאו בכפלים, "...ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו". גם לגבי העונש אומר משה "...כי אבוד תאבדון" ולאחר מכן "כי השמד תשמדון" (ד', כ"ו).
 
אולי ניתן לומר שהחטא הכפול הוא, שיש לו צד מעשי, דהיינו עשיית הרע בעיני ה', אך אין זה עיקר החיסרון, אלא היחס הנפשי הוא הבעיה הראשונה והמרכזית.  השיגרה שמיבשת את לחלוחית החיים היא היסוד לצד הגלוי של החטא. התיקון יבוא גם הוא בכפלים, קודם התיקון הפנימי של היסוד הנפשי שלנו, ומתוכו יצוץ ויפרח ממילא התיקון המעשי. אז תהיה הנחמה כפולה ושלימה לעולמי עד.
 
משה רבינו אומר לישראל "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי,  ויאמר ה' אלי רב לך את תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג' כ"ו).
 
(אמירה דומה אמר להם משה בפרשת דברים "גם בי התאנף ה' בגללכם...(א', ל"ז) וכן לקמן (ד', כ"א) וה' התאנף בי על דבריכם...)
 
אצלנו ניתן להסבר שה' התעבר במשה ולא שמע לתחינתו למעננו, דהיינו שאנו צריכים ללמוד לימוד חשוב מהסיטואציה הזו לדורות עולם. במשך ההיסטוריה שלנו נהיינו מנותקים בפועל מארץ ישראל ונצטרך לשמור על קשר פנימי ורוחני עם הארץ כדי שנהיה ראויים בבא העת לחזור לארץ ולבנותה ולהגיע לשלימות חיינו בבנין בית המקדש. אולם מתוך אריכות הזמן, היאוש מן הגאולה עומד לפתחנו, שהרי אנו מתפללים ומתפללים דורות על גבי דורות, ובכל אופן נשארים בגלות באותו מצב בלא שינוי גלוי. על כן משה מלמדנו שגם הוא מתפלל ולא זכה אמנם להיכנס לארץ, אך פעולותיו ומעשיו הרוחניים הועילו, שהרי תלמידו יהושע יזכה להכניס את ישראל לארץ. כך אומר לו הקב"ה "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (י', כ"ח)
 
כך אנו למדים שאם יש אמונה עמוקה ולא מאבדים את הסבלנות אזי בוא נבוא לארץ ישראל.
 
כיום כשכבר זכינו לחזור לארצנו, ישנם כאלה שקצרה רוחם, ושתהליכי הגאולה איטיים מדי לטעמם ולעיתים גם נראה שישנם נסיגות, הם מתייאשים עד כדי הרהורים, האם זוהי ראשית צמיחת גאולתנו. אך אנו מצווים ללמוד ממשה רבינו ולהישאר נאמנים למבט האמוני והפנימי שלנו, ובעז"ה נזכה אנו או בנינו בביאת הגואל.
 
ההתייחסות הכפולה אל המצוות, בעשייה שלהם ובחיבורנו הפנימי אליהם, מתבטאת בהמשך דברי משה. "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם" (ד', א').
 
משה מדגיש שכדי שנזכה להיות בארץ אנו חייבים לשמוע לחוקים ולמשפטים. הפסוק הבא "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלוקיכם אשר אנוכי מצוה אתכם" (ד',ב'), מלמדנו את החובה לקיים את המצוות בשלימות ולהאמין במוחלטות האלוקית שלהם, על כן איננו יכולים לשנות מאומה על פי תחושות ומחשבות סוביקטיביות ועל פי דעות "מודרניות" ו"מתקדמות", אלא נדבק במצוות האלוקיות המוחלטות, שהרי בורא עולם יודע את הדרך אשר נעלה בה.
 
ממשיך משה ומלמדנו את החיבור הפנימי שלנו לעבודת ה', "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (ד', ד'). הגדרת החיים באמת היא הדבקות וההתקשרות מעומק הלב בקב"ה.
 
גם פרשת "שמע ישראל" המופיעה בפרשתינו מלמדת אותנו את הכפילות הזו. אנו מצווים מדאורייתא לומר פרשת שמע בקר וערב, זוהי פעולה טכנית. אמנם מיוחדת מצוה זו בחיוב הכוונה, כל מצוות דאורייתא צריכות כוונה, אך הכוונה היא המחשבה שלפני המעשה, לקיים מצוות עשה דאורייתא. אולם בק"ש אנו מצווים לכוון גם בפירוש הפסוק הראשון לפחות. אנו מצווים לא רק בעשיה טכנית, אלא גם בחיבור מחשבתי פנימי.
 
"ואהבת את ה' אלוקך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ו', ה'). אהבה היא רגש פנימי, ואנו מצווים לרומם את הכוח הנפלא הזה, את האהבה, אל הקב"ה. אך אין להסתפק ברגש בלבד אלא לבטאה במעשים, "בכל לבבך" = בשני יצריך. "בכל נפשך" = אפילו נוטל את נפשך". "ובכל מאודך" = בכל ממונך.
 
בעז"ה כשנזכה לחיות חיים שלמים וכוללים נזכה גם ל"נחמו נחמו עמי".
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry