שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת כי תצא - תשס"ד

פרשת כי תצא - תשס"ד

"כי תצא למלחמה על אויבך...וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (כא', י' – יא').
וביארו חז"ל (קידושין כא:) לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ומפרש רש"י (בפרשתנו) "שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין לאיש...והאחת שנואה, וסופו להוליד בן סורר ומורה, לכן נסמכו פרשיות הללו" (תנחומא).
 
ודאי הוא שהתורה לא רואה בעין יפה אדם שלוקח יפת תואר ועל כן מזהירה אותו התורה שאם נשאה סופו לשנאתה, והבית שהוא יבנה אתה יהיה מעורער, וגם יהיו לו בעיות קשות בחינוך ילדיו. התנחומא (תצא, א') אומר "כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מינייהו בן סורר ומורה שכן כתוב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שביקש להרגו ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות ועשה מחלוקת בישראל...". אולם אף על פי כן התירה התורה את יפת התואר משום יצר הרע, ומסביר הרב קוק (מדבר שור עמ' נה') "יש לומר שכוונת "לא דבר תורה אלא כנגד יצה"ר" היינו שרצון השי"ת הוא שע"י שיהיה מותר על פי תורה, א"כ תהיה לו ופת  בסלו" ולא יבוא לידי מעשה, כעניין "הרי מזון והרי מים" (יומא סז.) שהיו אומרים למשלח את השעיר ביו"כ". זאת אומרת שעצם ההיתר של התורה ישקיט את יצרו של האדם וע"י כך לא ירצה לקחתה לאשה.
 
עצם המושג "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר" מלמדנו את הגדרתה של התורה כתורת חיים. כל תביעה שהתורה תובעת מאיתנו היא מותאמת למהות שלנו, ועל כן אנו יכולים לעמוד בה. אמנם פעמים הנסיון הוא קשה והאדם צריך לגייס כוחות מרובים כדי לא להכשל אך ודאי הוא שאם התורה ציותה אז יש לנו כוחות לנצח במאבק היצר.כשאנו מאמינים שהמצוות הן הוצאה לפועל של פנימיותנו הטהורה ועל כן לא מוותרים אלא נלחמים על טהרת חיינו על פי התורה, מתגלים לנו לפתע כוחות שהיו נעלמים מאיתנו, ועל כן חשוב מאוד היה הניסיון שעל ידו למדנו את עצמנו. כשהתורה בהמשך פרשתנו (כג', יח') מצווה, "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל", ומבאר רש"י עפ"י חז"ל "לא יהיה קדש מזומן למשכב זכור", לומדים אנו שכל "נטיות הפוכות" של איש הם לא מהותו אלא חיצוניות יחסית , שהרי אם התורה אוסרת זה סימן שמשכב זכר הוא בניגוד למהות האמיתית של האדם. (אמנם הקושי של אדם בעל נטיות כאלו הוא גדול ואסור לדחותו במילים בעלמא כי ע"י כך נפילו ביאוש, וצריך לסייע לו בחכמה ובעדינות תוך כדי הבנה אמיתית ורגישה לנסיון הקשה שהוא עובר).
 
כיוון שהתורה היא תורת החיים יודעת היא שבעת מלחמה כשאדם יוצא מביתו ומשגרת יומו והוא נתבע להלחם עד כדי סיכון חייו ממש, ודאי שהוא נמצא במתח עצום ועצביו חשופים והוא נדרש לגייס מעצמו כוחות עצומים, על כן פעמים אין לו יכולת להתמודד עם הפיתויים החושניים שבנות האויב מנסות לפתות אותו, שהרי "שמלת שביה היא נאה שהגויים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם" (לשון רש"י פס' יג'). על כן מתירה התורה יפת תואר. אולם גם במצב מסובך ובעייתי זה אין התורה מתירה לאדם לקרוא דרור ליצריו אלא "וחשקת בה ולקחת לך לאשה". ומבאר הנצי"ב "הזהיר הכתוב שלא יקחנה מתחילה לבעילה בעלמא ולשלחה אלא מתחילה יקחנה שתהיה בסוף לו לאשה", והוא חייב להביאה אל ביתו ואז לשאתה לאשה לאחר מעשים מסויימים שהאשה עושה, ואם לא נשאה, לשחרר אותה.
 
אולם אל לנו לחשוב בטעות שחיי הצבא הישראלי הם חיים מופקרים שאין בהם קדושה, (כמו שמוצאים אנו פעמים רבות אצל אומות הנחשבות כ"נאורות", והיודעות לתת לנו מוסר בה בשעה שהם אינם מתקרבים לרמה המוסרית של הצבא שלנו), שהרי התורה מצווה אותנו "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע...ויד תהיה לך מחוץ למחנה...ויתד תהיה לך על אזניך...כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש..." (כג' י'-טו'). רבות מהלכות צניעות נלמדות דוקא מחיי המחנה הצבאי, מזה אנו למדים את דרישת התורה לחיי קדושה בכל מצב שבו אנו נתונים. בשעת יציאה למלחמה צריך להתאמץ יותר כדי שהמלחמה שלנו תהיה מלחמה מוסרית ואמיתית ולא סתם התגוששות בין שני עמים שהמניע הוא שנאה או נקמנות ודברים הדומים להם. מלחמת ישראל מלחמת ה' היא שהרי כדי שמלכות ה' תתגלה בעולם צריכה האומה לחיות חיים לאומיים בשלמות ועל כן יש צורך לפעמים להלחם עם האויבים, אך כדי שהקב"ה יתהלך בקרב מחנינו חייבים אנו לשמור על קדושת המחנה ולחיות חיי מוסר גבוהים ולא להשתעבד לעניינים החומריים והגופניים שבאופן טבעי מתבלטים בשעת מלחמה.
 
שני העניינים שדיברנו עליהם מסמלים שני קצוות הפוכים, שהרי מחד התורה דורשת מאיתנו קדושה וצניעות בשעת היציאה למלחמה, אך מאידך מתירה יפת תואר מתוך התחשבות בחולשת האדם בסיטואציה המיוחדת שהוא נתון בה. מזה למדים אנו את חובתנו לשמור בדייקנות על חוקי התורה כי רק כך לא נגזים לאף אחד מהצדדים אלא נלך בשביל האמיתי הוא שביל הזהב המתאים באופן מדוייק לחיינו, ואין אדם שיוכל לטעון שהתורה לא מתאימה לו.
 
חיי משפחה המבוססים על תאוות חמריות סופם להכשל שהרי יפת תואר, שהקשר מתחיל ביצריות, אם נשאה סופו להיות שונאה. הקשר בין איש לאשתו צריך להיות מבוסס על אהבה אמיתית וחברית, אך גם זה אינו מספיק אלא צריך לחבר את הקשר למגמות אידאליות גדולות של המשכיות האומה הישראלית ע"י הקמת בית נוסף בישראל שבו השכינה שורה ודור ישרים נוסף ממשיך את שלשלת הדורות.
 
מצוות יבום המופיעה בפרשתנו מלמדת אותנו בצורה נפלאה עקרון זה. אדם נדרש לקחת לו אשה שלא הוא בחר בה, אלא אחיו שמת בלא בנים הוא זה שבחר אותה. הרמב"ן (בראשית לח' ח'), כותב "עניין היבום סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם...והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום , והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה... ובב"ר אמרו כי יהודה התחיל במצוות היבום תחילה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו".
 
אולם תביעה זו ליבם אשה שהוא לא בחר אינה פשוטה כלל ועיקר ולא כל אדם מסוגל להתרומם למבט כללי על הקמת משפחתו, על כן נותנת התורה אפשרות להמנע מהייבום ע"י החליצה שהיבמה חולצת את נעלו. הנצי"ב בפירושו מבאר שחליצת הנעל היא ביטוי ל"הפשטת טבעי הגוף והליכות דרך ארץ להיות מיוחד לעבודת ה' ולעמוד לפניו", והייבם שאינו יכול בעצמו להתרומם מעל תחושותיו הטבעיות ועל כן אינו מיבם, אינו יכול לחלוץ את נעלו בעצמו, "על כן המצווה שהיבמה תחלוץ נעלו מעל רגלו כאומרת אליו שאתה בעצמך אינו יכול להפשיט המנעל".
 
גם מצוות יבום מלמדת את עיקרון תורת החיים, שהרי התביעה מחד לייבם מלמדת על המסוגלות העקרונית של האדם מישראל להתרומם לחיים גבוהים, אולם מאידך התחשבות בחולשותיו ועל כן ניתנת אפשרות החליצה, ורק בורא עולם והאדם, יודע את הגבולות המדוייקים.
 
הרמב"ן הזכיר את פרשת יהודה ותמר בסוד היבום, וזכתה תמר בהשתדלותה להקים למת שם ללדת את זרח ופרץ. פרץ הוא יסוד מלכות בית דוד, ועל כן נקרא פרץ לרמוז שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.
גם בועז בלקחו את רות לאשה אומר "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, עדים אתם היום" (רות ד' י'). יסוד הלקיחה של רות הוא הקמת המת שלמדנו מפרשת היבום.
 
 מלכות ישראל איננה עניין אישי לטובת המלך והסובבים אותו, אלא כל עניינה טובת הכלל והרמת קרן ישראל לעיני כל, על כן לידתו של דוד מלך ישראל באה מתוך התרוממות מעל הרצון האישי הפרטי ועליה למבט עליון ורוחני,  נקודה זו מתבטאת ביבום. על כן נאמר בספר רות "ותקראנה לו הבנות שם לאמר בן יולד לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד". ושוב מסיים הספר ואלא תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון...ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד". מודגש פה תחילת השלשלת בפרץ וסיומה בדוד, כי לידתו של פרץ מתוך הסתכלות כללית והמשכה במעשה בועז היא זו שהביאה ללדתו של דוד, שבעז"ה כשהאומה תגיע למעלתה נזכה לביאתו של משיח בן דוד.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry