שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי

מאת הרב דני איזק

 

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו".
ריה"ל בספרו "הכוזרי" וכן הרמב"ם, שאלו, מדוע התורה כתבה ששכרו של המקיים את המצוות הוא שפע וטוב בעולם הזה והעלימה את השכר בעולם הבא.

וכך כותב "הכוזרי" ( מאמר א') "והלא יעודי הדתות האחרות עשירים יותר ומשופעים מיעודיכם". והחבר עונה לו "אך כל אלה יעודים לאחר המוות ובחיים אין דבר מהם", זאת אומרת שלהבטיח שכר בעולם שלאחר המוות שאף אחד עוד לא ראה אותו, זוהי הבטחה חסרת משמעות אמיתית, לעומת זה התורה מבטיחה לנו שכר בעולם הזה בשפע הגשם והיבול המבורך, בשלום שיהיה בארץ ובניצחון על אויבינו, ואם לא נלך בדרך ה' יבואו קללות " ובזה תדעו כי ענינכם נוהג לא לפי חוקי הטבע כי אם לפי רצון ה', וכל זה נתקיים, כל היעודים הכלולים בתורתנו באו ולכן אין לחוש פן לא יוסיפו להתקיים" (כוזרי).

התורה מיעדת לנו שכר ועונש המתגלים לנו בהסטוריה של חיי עם ישראל, ובהתבוננות עמוקה רואים בצורה ברורה את ממוש השכר המובטח לנו בתורה בשעה שחיינו חיי קדושה וטהרה , ולעומת זה את העזובה והשממה של הארץ והמצב הירוד שלנו כשגלינו מארצנו, כל זאת משום שחטאנו. כך מוכח לנו בצורה ברורה אמיתותה של התורה ומצוותיה, ושהמקיימן זוכה לשכר.

זאת ועוד ,כשאנו רואים את הברכה והשפע בעולמנו כשהאומה חיה בשלמות וח"ו ההפך כשחטאנו, אזי אנו ממש נפגשים כאן ועכשו עם הקב"ה ולא רק בעתיד שנעלם מאיתנו, שהרי ברור שה' משגיח עלינו ורואה את מעשינו ופועל על פיהם, ועל ידי כך יש לנו קשר קבוע עם הקב"ה. אמנם כל זה נעשה בצורה נסתרת והרוצה להכחיש יאמר שהכל מקרה וכמו שבאמת נאמר בפרשתנו"ואם תלכו עימי קרי" , אך זאת עקשות ונתוח חיצוני וקטן של המציאות העולמית. כך מתאר הרמב"ן (שמות ו',ב') "שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים, יחשוב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם ובאמת הם שכר ועונש שהרי לולא מעשה נס לא תבוא על אדם טובה בעולם הזה בשכר מצווה או רעה בעונש עבירה".

הנס הוא מלשון "שאו נס הרים", שהוא דגל מתנוסס שעל ידו אפשר לזהות את מקום המצאו של המלך. כך הניסים שהקב"ה עושה בעולמנו על ידיהם אנו מזהים את מלכותו של הקב"ה. שכר המצוות בעולם הזה זהו נס, אמנם לא על ידי שינוי סדרי הבריאה, אך בכל אופן זהו נס נסתר (כדברי הרמב"ן), שעל ידו אנו מתחברים לקב"ה בעודנו בחיים.

מתוך חוסר העמקה וחוסר הבנה באמת זו האשימו אומות עולם את תורת ישראל במטריאליזם שהרי היא אינה מזכירה שכר ועונש רוחני . טענה זו איננה נכונה וכבר דחאה הכוזרי. "אשר ליעודי הדתות האחרות , רבותינו הם שקדמו לדתות אלו בזה. הם הם שתארו גן עדן וגיהנום , ורשמו מידותיהם באורך וברוחב וספרו על הנעימות בזה ועל העינוים בזו, ביתר פירוט משספרו זאת אנשי הדתות אשר באו אחריהם". א"כ גם את היעודים הרוחנים "גנבו" הדתות האחרות מחז"ל, שפרטו את השכר הרוחני עוד לפני שקמו דתות אלו . פירוט זה היה בתקופת בית שני שכבר פסקה אז הנבואה וחז"ל הם אלו שהתחילו לבאר את היעודים הרוחנים.

א"כ בהסתכלות מקיפה בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ מוצאים אנו שכר ועונש הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כשהחידוש החשוב הוא השכר בעולם הזה. בדרך זו יש ערך חשוב לחיים שלמים בעולם הזה, ותפקיד האדם הוא לתקן עולם במלכות ש-די , לעומת זה התפיסה הנוצרית גרמה לבניין חברה שמאסה בעולם הזה וחיפסה מקלט בעולם הבא, וכך הופקר עולמנו לשלטונם של מנהיגים עריצים שדאגו רק לעצמם.

כך מוצאים אנו בסוף הברכות את ההבטחה "ואילך אתכם קוממויות", ומבארים חז"ל שהמילה קוממיות משמעותה "שתי קומות כשל אדם הראשון". מסביר הרב קוק "כי הגוף והנשמה יחד הם קומה שלמה, גשמית ורוחנית, על כן הוקבע בשמירת חוקיו, שהקב"ה מוליך אותנו קוממויות, ב' הקומות". זהו שאנו מתפללים בתפילת שחרית "תוליכנו קוממויות לארצנו", דהיינו שהקב"ה כשיביא אותנו לארץ ישראל נזכה לחיות בה חיים הכוללים את שני המרכיבים שלנו דהיינו הגוף והנשמה, בשלמות ובטהרה. כל זה בניגוד לתפיסות אנושיות המפרידות בין שני הכוחות הללו .

הזכרנו לעיל שבתקופת בית שני הרחיבו חז"ל את השכר שיקבל האדם בעולם הבא. הרב קוק עומד על ההבדל בין השכר שנאמר בפרשתנו לשכר שלמדונו חז"ל. הנאמר אצלנו הוא שכר ציבורי שהאומה זוכה לו ביחד, והשכר האחר הוא שכר אישי פרטי. עד בית שני האומה חייה חיים לאומים ושורש החיים הלאומים היתה "האידיאה האלוקית". במצב שלם זה אין היחיד מוטרד מהשכר שיקבל על שמירת המצוות כי הוא חיי כאן בעולמנו חיים שלמים ואידאליים בקרבה לקב"ה כמו שמבטיחה התורה "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים" . רק בתקופת בית שני שלא כל האומה שבה לארצה, אלא רק "הנבדלים מטומאת הארצות", ממילא אין החיים מוארים באור האידיאה האלוקית ,אז מתחיל האדם לשאול מה "יצא" לי מזה, על כן הוצרכו חז"ל להתחיל לפרט את השכר שהיחיד יקבל בעולם הבא.

בתקופתנו שזכינו לחזור לארצנו ולהתחיל לחיות חיי עם, אנו רואים ממש את השגחת ה' עלינו, ושוב טועמים אנו את הטעם של השכר היותר כולל המופיע בפרשתנו ושהתגלה בתקופה שלפני בית שני.

כשזוכים לראות את ה' מתהלך בתוכנו, ממלא עבודת ה' אינה עול חיצוני, אלא היא מתפרצת מאליה מתוך טהרת נשמתנו.

כך נבין את תחילת פרשתנו "אם בחוקותי תלכו", שלכאורה יש סתירה פנימית בפסוק זה. החוק היא גזירה חיצונית המגבילה את האדם, ואילו הליכה היא זרימה טבעית ופשוטה.

למדנו במדרש רבה בפרשתנו, " אם בחוקותי תלכו " זהו שכתוב "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" תהילים (קיט). אמר דויד, רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". דויד המלך מעיד על עצמו שעל אף שתיכנן ללכת לעיסוקיו, הרגלים שלו הוליכו אותו לבהמ"ד. הרגליים הם ביטוי להליכה טבעית שבאה מתוך עצמו בלא תיכנון. א"כ דוד הגיע למעלה שבאופן טבעי הוא מחובר לתורה.

המדרש כשמביא את תיאורו של דוד פותר את הסתירה שהערנו לעיל .החוק הוא חיצוני לנו וממילא כפוי עלינו רק כשאנו לא מתחברים לעצמיותנו הפנימית. אולם כשאנו מתקדשים אז אנוו מגלים שהחוק הוא הביטוי היותר אמיתי שלנו וממילא אנו הולכים בטבעיות לקיימו. זהו שכתבה התורה אם בחוקותי תלכו.
כשחיים במדרגה כזו זוכים לראות את הקב"ה בעולמנו, ומתוך כך ברור לנו שהברכות החומריות שהתורה מבטיחה לנו הם חיבור אל הקב"ה, ממילא השאלה האישית והפרטית על השכר שלי לא מטרידה.

לאחר שהתורה מסיימת את הברכות והקללות באות הלכות הפלאת נדרים. נדרים אלו נובעים מרחשי הלב הסוביקטיביים ואינם חובה.

נשאלת השאלה על המיקום של ההלכות הללו אחרי הברכות והקללות, הרי בברכות ובקללות חשים אנו את החובה והזכות שלנו להתקרב לקב"ה לתורתו . אין כאן דיון על הפרטים אלא על היחס הכללי שלנו כאומה אל ה'. פתאום מופיעות הלכות פרטיות שאינם מחויבות אלא רק אם האדם רוצה מעצמו, וא"כ יש כאן שני מצבים נפשיים הפוכים . אולם לפי הדרך שהלכנו בה ניתן להבין. אדם שנודר מרצונו יכול להביע בכך התנשאות וכוחניות, אם הוא חש שהוא הצליח לצבור ממון, והוא מוכן לותר על חלק מכספו כדי "לתמוך" בעבודת המקדש. ודאי שתפיסה זו אינה נכונה וממילא הנדר שידור אינו רצוי לפני ה'.

אולם כשאדם יודע ומבין שהקב"ה משפיע עלינו שפע גשמי בעולם. כשכר על עבודתנו אותו, וזהו ביטוי לכך שה' מתהלך בתוכנו ושהוא מוליך אותנו קוממויות. אז הנדבה שמנדב האדם מרצונו החופשי היא ביטוי של תודה לטוב הגשמי-רוחני הזה שקיבל , וזוהי עבודת ה' שלימה ועליונה. לכן דווקא פרשיה זו מסיימת את הספר ויקרא הדן בעבודת הקרבנות בבית המקדש.

הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry