שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

מאת הרב דני איזק
 
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". רש"י מביא את חז"ל ש"לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, לשון חיבה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון עראי בלשון טומאה שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם".
 
פעמיים נוספות אנו מוצאים את הקדמת הקריאה שהקב"ה קורא למשה בסנה " ...ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה ויאמר הנני". (שמות ג,ד), ובמעמד הר סיני "ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר...". (שמות יט' ,ג')
 
שלשת המקומות הם תחילת עניין ולכן התורה מקדימה את הקריאה. בסנה, שם מדבר הקב'ה בפעם הראשונה אל משה. בהר סיני, כל עם ישראל שומע את דבר ה' ומקבל את הדברות. ואצלנו אחרי השראת השכינה במשכן בדיבור הראשון של הקב'ה אל משה מהמשכן, נאמר ויקרא.
 
ישנם המשוים בין הנבואה האלוקית לבין אותם המכניסים עצמם להתלהבות עי' גורמים חיצוניים ופנימיים ומתוך כך מגיעים לאקסטזה ושומעים מתוך ליבם ודמיונם דיבורים אלוהיים שכביכול מדברים אליהם. (חלקם הם רמאים שמתוך יצריות ורצונות אפלים מציגים כאילו דיבר איתם כוח עליון, וחלקם-אולי מסוכנים מהראשונים-באמת מאמינים ששמעו ומתוך אמונה זו יכולים לפעול פעולות של הרס וקלקול בעולם).
 
מעין דברים אלו אנו נפגשים עם נביאי הבעל בהר הכרמל במלכים א,י'ח אליהו אומר להם שיבחרו את הפר ויקראו בשם אלוהיהם שיענה להם באש מן השמים. אש כמובן לא יורדת, ואליהו מהתל בהם "קראו בקול גדול כי אלוהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ". זאת אומרת האלוהים שלכם עסוק או ישן שמא אם תצעקו חזק יותר הוא יענה לכם. ואז "ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם". א"כ אנו רואים שהם מכניסים עצמם לאקסטזה דרך צעקות והשתוללות עד זוב דם ומנסים להתנבא.
 
למנוע מחשבת טעות זו על הנבואה מדגישה התורה שהקב"ה קורא למשה ואז מדבר אליו. נבואת משה אינה מתחילה ממחשבותיו ומהתלהבות סובייקטיבית אלא מהקריאה האלקית אל משה ומתוך כך דיבור אלקי טהור ומוחלט.
 
הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את משה באוהל מועד הוא הציווי על הקורבנות.
 
מפורסמים דברי הרמב"ן בפרשתנו הדן בטעם הקורבנות. הוא מביא את הרמב"ם במורה נבוכים שטעם הקורבנות "בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם היו עובדים לבקר ולצאן ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם, בעבור כן ציווה לשחוט אלו שלושה מינים לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא".
 
הרמב"ן דוחה את דברי הרמב"ם בצורה חריפה כי לא מסתבר ש"הקורבנות רק להוציא מלבן של טיפשי עולם, והרי הכתוב אומר כי הם לחם אשה לריח ניחוח", ועוד דוחה הוא שאם רוצים לבטל את הע"ז שבבהמות הללו ראוי היה לאכול מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם, ועוד "שהרי נוח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו ואין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה', והבל גם הוא הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ומנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל". ומסקנת הרמב"ן "שחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללים לע"ז מדעת השוטים".
 
לכן מסביר הרמב"ן "שמעשי בני אדם נאמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, לכן ציווה ה' כי כאשר יחטא ויביא קורבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב בכל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא תחתיו".
 
א"כ לכאורה הרמב"ן מבאר את עניין הקורבנות כפעולה המשפיעה פסיכולוגית על נפש האדם, שע"י הקרבת הקורבן יחוש כאילו הוא עצמו היה אמור להיות נקרב וע"י כך ישוב וידבק בקב"ה.
 
חז"ל במדרש תנחומא (פר' צו) מביאים את דברי בלעם שטוען לקב"ה ש"ישראל מקריבין לו לוג שמן ואילו הגויים יקריבו לו רבי רבבות נחלי שמן, מה הקריב אברהם לפניו לא איל אחד אם רוצה הקב"ה אנו מקריבין לו אלפי אלפים", וממשיך המדרש ומביא את דברי בלעם שאמר "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני שאקבל קורבן מן האומות, אין אתה יכול. שבועה היא שאינו מקבל קורבן אלא מישראל".
 
ממדרש זה למדנו שאומות העולם מבינים שהקורבנות הם מעין נתינת מתנה לקב"ה, ולכן מדגיש בלעם שאומות העולם מוכנים להקריב רבי רבבות נחלי שמן ואלפי אלפים של אילים, שהרי כשאני נותן מתנה ככל שאני מרבה בנתינה אני מוכיח יותר את הקשר שלי למקבל. בהבנה זו אני מצפה שלאחר נתינת המתנה אני אקבל כתמורה את מה שאני צריך. אולם תפיסה זו מתאימה לגויים ולא לישראל – עם ישראל שהוא עם אחד ותפקידו בעולם לגלות את האחדות האלוקית, כמו שמתפללים אנו במנחה בשבת, "אתה אחד ושמך אחד", ומי מגלה זאת? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". לפי זה אין עניין בריבוי הקורבנות, אלא שהקורבנות יגלו את האחדות האלוקית. כך מבאר המהר"ל (נתיב העבודה) "שכאשר מקריבין אליו קורבן זה מלמד שהכל של הקב"ה, וכאשר הכל שלו אם כן אין זולתו והוא יתברך אחד". זאת אומרת שבהבאת קורבן אין כאן נתינה שלי לקב"ה שהרי הכל שלו, אלא אדרבא אני מבין שהכל שלו ולכן אין כאן "מקח וממכר" בינינו לבין הקב"ה, וע"י כך אני מבין את האחדות האלוקית. זהו שנשבע הקב"ה שאינו מקבל קורבן אלא מישראל, שהם מביעים בחייהם את האחדות האלוקית.
 
בדרך זו כשאדם מקריב קורבן הוא ממש כאילו מקריב את עצמו (לא רק במובן הפסיכולוגי), כי כשאנו מבינים את הקשר האחדותי של כל הנבראים, אנו יכולים לחוש שהקרבת איברי הבהמה זה הקרבת איברי האדם וע"י כך הוא קרוב לקב"ה באמת וזהו לשון קורבן מלשון התקרבות.
 
הקורבן הראשון שהתורה מצווה עליו הוא קורבן עולה שהוא קודש קודשים (כלשון המשנה). הרב קוק מבאר שקודש קודשים זוהי קדושה שמעלה את כל החיים אל הגובה האלוקי העליון עד שכל המציאות מאבדת את התוכן החולי המוגבל, וגם התוכן החולי הפך אור קודש.
 
לא בכדי פתחה התורה דווקא בעולה, שהרי אם הקורבן הוא ההתקרבות של כל המציאות אל הקב"ה, והביטוי שכל המציאות היא הופעת האחדות האלוקית, העולה שכולה עולה למזבח מבטאת זאת בשלמות ולכן היא קודש קודשים.
 
רק בורא עולם יודע כיצד נוכל לרומם את כל חיינו לחיי קודש, ולכן צריכות להיות הדרכות אלוקיות ברורות ומפורטות בהלכות קורבנות.
 
כמו שאמרנו לעיל, התורה פתחה ב"ויקרא אל משה" ללמדנו שאין הנבואה מתחילה מהאדם, והנבואה הראשונה היא בעניין הקורבנות, כי בעבודת הקורבנות שם רבים טועים וחושבים שהעיקר הוא ההתלהבות האישית והתחושה הסובייקטיבית של המקריב. באה התורה ומלמדת אותנו שקודם לכל הוא הציווי האלוקי ומתוך כך באמת נתרומם לחיים שלמים ועליונים שכולם קודש לה', ואז וודאי נשמח ונתלהב ונהיה שלמים כי תהא שלמות אלוקית.
 
הרמב"ם בהלכות מעילה (ח,ח') כותב "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם אל יהי קל בעיניו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי חול… והחוקים הם מצוות שאין טעמם ידוע… וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים הם. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקורבנות העולם עומד".
 
הרי שגם הרמב"ם מקדים לטעמי הקורבנות את היסוד האלוקי המוחלט והחוקי שהוא היסוד המעמיד את העולם.
 
כשנדע לחבר את החוק האלוקי לחיים הפנימיים שלנו, נזכה בעז"ה לבניין אריאל.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry