שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


פרשת צו

מאת הרב דני איזק
 
גם בפרשת ויקרא וגם בפרשת צו התורה מלמדת אותנו את ההלכות של חמישה סוגים של קרבנות, עולה מנחה חטאת אשם ושלמים. אולם הסדר שבו נימנו סוגי הקרבנות שונה. המשותף בשתי הפרשיות הוא הקדמת קורבן עולה.
 
בתחילת פרשת ויקרא "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... אם עולה קורבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו..."
 
בפרשתינו "צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".
 
בפרשת ויקרא הציווי הוא לבני ישראל ואילו אצלנו הציווי לכהנים.
 
גם המביא את את הקורבן וגם העובדים בבית המקדש צריכים להפגש בראש ובראשונה עם העולה שהיא קודש קודשים ועולה כליל לה'.
 
קרבן עולה הוא הבסיס לכל שאר הקורבנות כי הוא מבטא את ההתרוממות וההתעלות של כל כוחות החיים הרוחניים והחמריים למעלה אל המקור האלוקי וזאת בניגוד להשקפה החיצונית שמתבוננת במציאות ורואה שהכל נמשך אל האדמה ומזה היא מסיקה שמקור הכל הוא מהאדמה החמרית.
 
בהשקפה החיצונית והחמרית עבודת הקורבנות היא פולחן הנראה לאדם המודרני כדבר פרימטיבי, ועוד גרוע מכך, אפשר להיכשל על ידה בעבודה זרה.להוציא מלבם של הטועים מדגישה התורה גם למנדב את הקורבן וגם לכהן העובד שעיקר הקרבן הוא התקרבות של כל המציאות וההתעלות של כל המציאות אל שרשה האלוקי.
 
נקודה זו מובלטת בציווי בתחילת פרשת ויקרא התורה פותחת "דבר אל בני ישראל" ולאחר מכן "אדם כי יקריב", מהי ההדגשה שהתורה מדגישה במילה אדם. אדם שונה מכל שאר בעלי החיים ההולכים מקביל לקרקע ואילו האדם ניצב מן הקרקע כשראשו כלפי מעלה. ראש האדם שהוא החלק החשוב ביותר שלו מחובר לשמים ומתוך כך יכול האדם להתחבר למציאות העולמית והחומרית ברגליו (שהם החלק הנמוך באברי האדם גם המובן הפיסי וגם במובן הנפשי). אמנם חיבור זה מגלה את האמת הפנימית של המציאות שהיא האמת האלוקית לכן מדגישה התורה שקרבן העולה קשור להבנת "האדם" שבנו, וקורבן זה הוא קודש- קודשים שגם תוכן החול הופך לאור קודש.
 
לעומת פרשת ויקרא ששם הציווי ליחיד המנדב קרבן, בפרשתנו מדובר על קורבן עולת תמיד שהוא קרבן ציבור הבא מן השקלים לא רק יחיד יכול לחיות חיים של קודש קדשים אלא האומה כולה על כל מרכיביה מאנשי הקודש הפרושים והמשכילים ועד אנשי המעשה העוסקים בחלקים הגשמיים שבעולם.
 
א"כ מביא הקרבן וגם הכהנים העובדים, גם היחיד וגם הצבור כולם יודעים וחיים את משמעות קרבן עולה, מתוך כך אפשר לגשת בגודל ובקדושה לשאר הקורבנות.
 
לעולת התמיד מקריבים שני קרבנות אחד בבוקר ואחד בין הערבים. זאת משום שהתמיד בא לבסס בנו את העליה של הקדושה שאינה נפסקת ושכל חיינו הם תהליך של השתלמות אין סופית ,לכן מקריבים תמיד אחד בבוקר כנגד היום ותמיד אחד בין הערבים כנגד הלילה, ללמדנו שבכל המצבים של האדם הן בעיסוקו ביום במלאכתו וביציאתו לרשות הרבים והן בלילה שמתכנס לביתו לחייו האישיים והפרטיים, תמיד הוא צריך להיות במצב של עליה והתקרבות להקב"ה.
 
אמנם גם תמיד של בין הערבים נשחט ביום וכל עבודתו נעשית ביום, אך האיברים שלו נאכלים כל הלילה על המזבח כנאמר אצלנו "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר..".ביום אדם ער ונשמתו מאירה ופועלת בגלוי לעומת הלילה שהטבע החמרי המתגבר בעולם ואור הנשמה מתמעט בגילויו ואז ישנה לאות רוחנית.
 
ההקרבה עצמה נעשית ביום כי עבודת האדם בהקריבו קרבן לה' אינה מתוך שיעבוד לכוח עליון החזק ממנו וגובר עליו ומשתלט עליו, אלא האדם במחשבה צלוללה וברורה ובמלוא כוחותיו עובד את ה', לכן ההקרבה נעשית ביום כשכוחות האדם ערים וחזקים.
 
אולם האברים מעקבים בלילה על אף שעיקר פעולת הקרבן תלויה בהקרבה ובזריקות הדם  "הדם הוא הנפש" ,שבזה יש יסוד לרומם את הנפש והצד הרוחני שבאדם הפרטי ובאומה בכללה, יחד עם זה יש גם את התוכן החיוני של החיים הטבעיים והנמוכים יותר שגם בזה צריך האדם להתעלות וגם התכונות הגופניות של האדם צריכות להתעדן ולהשתלם והרי זוהי תכונת קרבן העולה המעלה את כל האדם על כל כוחותיו אל הקודש האלוקי.
 
לכן עיקר ההקרבה היא ביום שהנשמה מאירה בגלוי וע"י הקרבת הקרבן וזריקת הדם מרוממים את הנפש של האדם יחד עם זה האברים דהיינו כוחות החיים החמריים יותר, נשרפים על המזבח בלילה בעת שהחומר שולט יותר וגם כוחות אלו מתקדשים ועולים וכל זאת ע"י "ואש המזבח תוקד בו", אותה האש שתכונתה לעלות למעלה המלמדת אותנו שכל המציאות שואפת לעלות אל מקורה האלוקי, אותה האש של המזבח היא המעלה גם את האיברים ואת כל כוחות החיים למקורם האלוקי.
 
בהמשך מצווה אותנו התורה על תרומת הדשן. "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזביח ושמו אצל המזבח", ומבאר רש"י על פי חז"ל שהיה חותה מלא מחתה מן המאכולות הפנימיות ונתנן במזרחו של כבש" לאחר מכןהציווי על הוצאת הדשן "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" הכהן לובש בגדים פחותים מהבגדים שלבש בעת תרומת הדשן ומוציא את הדשן הצבור בתפוח על גבי המזבח, וכשהוא רב מדי ואין מקום מוציא משם, ואין זה חובה בכל יום, לעומת התרומה שחובה בכל יום( ע"פ רש"י).
 
הדשן הוא התמצית שנשארה מכל הקרבן ותרומת הדשן משאירה אותנו מחוברים להתעלותשנגרמה לנו ע"י הקרבת הקרבן גםאחרי שהעבודה נגמרה ללמדנו שכוח השפעה של עבודתנו ומעשינו בשעת ההקרבה ממשיך גם עכשיו משנסתימה העבודה ההשפעה זו נמשכת גם על כל הצדדים החומרים של חיינו.
 
התורה מדגישה שבתרומת הדשן הכהן לובש שני בגדים את הכותונת ואת המכנסים ואולם בספרא למדנו "ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומעני ארבעה כלים" ז"א שחייב ללבוש את כל ארבעת הכלים ובכל אופן מדגישה התורה במיוחד את הכותנות והמכנסיים. כידוע הכתונת מכפרת על שפיכות דמים והמכנסיים מכפרים על גילוי עריות.
 
שפיכות דמים היא תוצאה של כעס שיש בו קלקול נפשי, וגילוי עריות הם תוצאה של קלקול, שהצד החומרי מתגבר על היסוד הרוחני. באה התורה ואומרת לנו שכל עבודת הקרבן שהעלתה אותנו למדרגת קודש קדשים צריכה לפעול על המדות שלנו כך שנחיה חיי קדושה ולא נדרדר לג"ע ושפיכות דמים.
 
לכן מדגישה התורה שבשעת הרמת תמצית הקרבן (תרומת הדשן) לבש הכהן כתנות ומכנסיים.
 
אולם עבודה זו נעשית במקדש על המזבח אך יש את העבודה השניה לה בחשיבות והיא הוצאת הדשן. זאת היא עבודת ה' הנמשכת אל מחוץ למקדש אל גבול חיי החול שלנו בפועל כדי שגם הם ישארו בטהרה, אמנם זוהי מדרגה נמוכה יותר ולכן לובש הכהן בגדים אחרים פחותים מהבגדים שבהם הרים את הדשן על המזבח.
 
א"כ פעולת העולה מתפשטת לא רק על זמנה בלבד אלא על כל אורחות החיים.
 
כיום שאין לנו לצערנו את עבודת המקדש אנו יכולים רק לקיים מעין זה דרך העבודה שבלב היא התפילה.
 
גם ענינה של התפילה להשפיע לא רק על זמן התפילה אלא גם על המשך כל חיינו ועיסוקינו.
 
הגמ' בברכות (לב: ) "אריב"ל המתפלל צריך שישהה שעה אחת לאחר התפילה שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" ומבאר הרב קוק שכדי שכל חיינו בכל המצבים המשתנים ובכל פעולתנו תמיד נהיה עובדי ה' צריך לקשר את התעלותנו ורגשותנו העליונים שהגענו להם בעת התפילה עם דרכי חייו כולם .
 
זוהי מדרגת הישר שאיננו פורש מעסקי העוה"ז, כ"א עושה בהם ומרחיבם ומגדלם , וזוהי מדתם של האבות שהיו עוסקים גם בעניני העוה"ז והפסוק מלמדנו שהצדיק שאוהב צדקות ,שלמותו תהיה כשיהיה גם ישר שתתפשט הצדקה שלו בכל המציאות גם הנראית רחוקה מהצדקה.
 
וזהו "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". כל זה בא מהשפעת התפילה והתעלותה,לכן לפני יציאתו אל מרחב החיים ישהה שעה אחת ויפנים את הקדושה שספג בתפילה ומתוך כך יצא אל טרדות החיים.
 
בעז"ה נגיע לעבוד את ה' בבית המקדש ונתעלה כיחידים וכציבור בעבודת העולה במקדש ובגבולים כאחד.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry