שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות

מאת הרב דני איזק
 
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו". "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת...". ומבאר רש"י "ואל יבוא – שלא ימות כדרך שמתו בניו". נדב ואביהו בהתלהבות שיסודה בקודש נכנסו אל המשכן ופעלו שלא על פי החוקים האלוקיים אלא מתוך תחושתם הסובייקטיבית ומשום כך מתו מיד. מלמד הקב"ה את אהרון שיכולת האדם להיכנס לקודש הקודשים תלויה בקיום מדוקדק של חוקים אלוקיים החל מלבושיו של הכהן הגדול ומצבו המשפחתי,  ועד פירוט המעשים שיעשה בבואו אל הקודש. רק כשיחבר עצמו אל האמת האלוקית המתבטאת בחוקים הללו הרי הוא ראוי לעבודה רוממה זו.
 
מפרשה זו, המבטאת את עבודת ה' בשיאה, למדים אנו לכל אורחות חיינו שכדי לקדשם חייבים אנו להתנהג על פי הציווי האלוקי לכל פרטיו ודקדוקיו, ורק בדרך זו נזכה לדבקות אלוקית המתיישבת בליבו של האדם בהרמוניה עם כל כוחות החיים, ועבודת ה' תתפרץ מאליה באש קודש ובהתלהבות טהורה. טועים הם החושבים שהחוקים האלוקיים הם מדכאים ומצמצמים את היכולת להזדהות הזדהות פנימית עם עבודת ה'.
 
בהמשך הפרשה מצווה התורה, "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (יח, ג'). מבאר הנצי"ב, שאדם עובר על איסורי עריות בשתי צורות. צורה ראשונה שמהתפרצות התאוה הוא עובר על חוקי התורה וחוקי הדעת הנורמלית של האדם. אמנם אין זה הליכה אלא מעשה משום שאינו בא אלא במקרה. צורה שניה היא שחוקי המדינה הנהיגו להתנהג באופנים המקולקלים, והעובר על חוקי התורה אינו מצד התאוה אלא שכך המנהג, וזהו "לא תלכו" משום הליכות עולם. הצורה השניה לא תמיד מעוגנת בחוקים הכתובים של אותה מדינה, אלא פעמים רבות הם המוסכמות החברתיות שכולם "חייבים" לחשוב כך, כי אחרת אתה פרימיטיבי ומיושן ולא מודרני ומתקדם. כשאדם עובר עבירות בגלל מוסכמות חברתיות וחוקים "מתקדמים" קשה לו מאוד לחזור בתשובה כיוון שקשה מאוד ללכת נגד "הזרם".
 
בסוף הפרשה חוזרת התורה ומלמדת אותנו עיקרון זה באמרה  "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם..." (יח', ל'). ושוב בפרשת קדושים, כשהתורה כותבת את ענשם של מגלי עריות, מסכמת שם התורה, "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם" (כ', כג').
 
מזה למדים אנו על המבנה הנפשי של האדם שמאוד זקוק הוא לביטוי אינדבידואלי, אולם מאידך צריך הוא מסגרות חברתיות וחוקיות. אשרינו שזכינו שבורא עולם היודע באמת את נפש האדם נותן לנו חוקים ומשפטים צדיקים  המביאים אותנו לחיים טובים ואמיתיים וטהורים. דבר זה מודגש בפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (יח', ה'). התורה מבארת לנו שאם שומרים את החוקים והמשפטים האלוקיים אזי האדם נחשב חי באמת, שרק כך הוא מבטא את הנשמה האלוקית שבקרבו.
 
המתירנות המינית המודרנית שנחשבת כנובעת מהאדם הנאור והפתוח שאינו כופף קומתו בפני דבר, אינה באמת חדשה אלא ישנה כימות עולם, וכנגדה מדברת התורה.
 
למדנו בגמ' (שבת סז.) "הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי", דהיינו שהאיש והאשה מחליפים ביניהם את שמותיהם, זהו מדרכי האמורי. מבאר הרב קוק, שדרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמת שהחיים נועדו למילוי הרצונות של האדם ולא למילוי חובה ותפקיד אלוקי, ואילו  חיי המשפחה מוטבעים על פי ההבנה שיש לאדם חובות ותפקידים שעליו לקימם. שמו של האדם הוא מהותו, על כן שמו של האיש מבטא תפקיד של גבר ושם האשה תפקיד של אשה, ודוקא כשכל אחד ממלא את תפקידו אפשר לבנות משפחה הרמונית הכוללת את כל כוחות החיים, והשפעות של כל צד על חברו. האמוריים שכל מגמתם למלא את רצונם האישי, ואין להם שום עסק עם מגמות ותפקידים שלהם מיועד האדם, הם מסכימים גם להחלפת תפקידים בין האיש לאשה, כי הרי זה מה "שבא" לו, נמצינו למדים שהתפיסות "המודרניות", הן באמת מאוד מאוד מיושנות.
 
עם ישראל במהותו מתאים לחיים של קדושה, ואחת מהמדרגות שעם ישראל מוגדר בהן, היא "ישראל קדושים" (חולין צב:), לכן בתחילת פר' קדושים נאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט' יב'). התורה מדגישה שמדרגת הקדושה מתאימה ל"כל עדת בני ישראל". מבאר האלשייך "היות שהקב"ה בא להזהיר את האדם על החסידות וקדושה להדמות לבוראו, ראה והנה יש בני אדם הטועים מדרך השכל, באמרם, כי לא כל אדם ראוי לכך וזוכה לזה, כי אם חד בדרא או תרי בדרא, ויתרשלו על ידי כך מלעלות בסולם השלמות בתורה ובמצוות ובהתנהגות בחסידות. אך לא כן היא, כי אין בישראל מי שלא ישיג, אם ירצה לעלות בתורה ובחסידות עד הגיעו למדרגת קדוש. על כן להורות זה הקהיל את כולם להורותם, כי כל העדה מוכנים לכך". זהו שאומרים אנו לפני כל מעשה מצווה "אשר קדשנו במצוותיו". התורה ומצוותיה ניתנה לנו דוקא כעם ולא כיחידים (אשר על כן האבות לא צוו על התורה על אף גדולתם המופלאה), ואנו כולנו קדושים בקדושת התורה ומצוותיה.
 
אמנם ודאי הוא שבתוך הקדושה הכוללת את כל האומה יש הבדלים ודרגות בין איש לרעהו. דבר זה מלמדנו הנצי"ב בפירושו. "הקדים הכתוב כאן "אל כל עדת בני ישראל", כאשר אין פרישת כל אדם שווה, ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדו', משום כך כתיב דמכל מקום הכל מוזהרים איש לפי ערכו".
 
זוהי הדרך האמיתית שהתורה מלמדת אותנו, שיש בסיס משותף לכל האומה וכולם קדושים ומתוך כך כל יחיד ישאב את כוחו המיוחד לפי אישיותו ודרגתו. אדם שינסה לבטא את כשרונותיו ואופיו שלא מתוך הבסיס הכללי לא יגיע לכלום.
 
רש"י מבאר "קדושים תהיו, היו פרושים מן העריות ומן העבירה". לכאורה אדם שלא עושה אינו יכול להחשב לקדוש, שהרי קדושה היא צורת חיים שיש בה עשיה רבה. ונראה לומר שבאדם יש שני גורמים, החוץ והפנים, והשאלה היא לאיזה מהם יתחבר האדם. כשאדם מדגיש את הצדדים החיצוניים ממילא הוא ילך אחר יצריו שבראש כולם הוא יצר העריות. מתוך כך יבנה הוא אידיאולוגיה שמתירה לו את מעשיו (כאמוריים). רק כשאדם מתבונן בנקודה האלוקית שבפנימיותו, יכול הוא להתגבר על היצרים החזקים של יצר העריות, ממילא כל חייו יהיו מודרכים מתוך הפנים ויחיה חיים של קדושה.
 
התורה בסיום פרשת העריות כותבת "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם", "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה". (יח', כד'-כה'). ארץ ישראל, היא ארץ הקודש, תובעת מיושביה לחיות חיים של קדושה בחיבור לחיים האלוקיים. רואים אנו בחוש שמי שלא מתבונן ביסוד האלוקי של החיים, ומי שאינו מחובר לחוקי התורה, מוכן הוא מרצונו "להתנתק" מחלקי ארץ ישראל. על כן מצווים אנו להרבות קדושה ותורה בישראל, ובעז"ה נתחבר בעומק ובשמחה לכל חלקי ארץ ישראל, ונזכה לחיות חיי עם קדוש בארץ הקדושה.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry