שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


פרשת בהר

מאת הרב דני איזק
 
בסוף פרשת ויגש מספרת התורה "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים את שדהו כי חזק עליהם  הרעב ותהי הארץ לפרעה". "ואת העם העביר לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (בראשית מז, כ'-כא'). מבאר רש"י "יוסף העביר את העם מעיר לעיר לזכרון שאין להם חלק בארץ והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים" (עפ"י הגמ', חולין, ס').
 
כשאנו מתבוננים בסיפור זה נדמה שיש פה עוצמה אדירה ביד השליט העושה ככל העולה על רוחו לנתינים חסרי זכויות. הוא מנצל את המנגנון הממלכתי, שאגר בשנות השובע אוכל לרוב, ועכשיו הוא מקטין ומשפיל את האזרחים, והם עוד מודים לו על כך. "ויאמרו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה" (בראשית מז', כה'). אמנם את מעשיו של יוסף עצמו מבינים אנו שהרי יודע הוא את תפקידם של ישראל בתיקון העולם כולו. יוסף הוא הכוח הישראלי בחיבורו והשפעתו על האומות, ועל כן צריך הוא להעלות קרנם של ישראל כדי שיוכלו לפעול את תפקידם. אולם פרעה מה הסיבה שהסכים למהלך הזה? נראה לומר, שמעשה זה משרת את האינטרסים של פרעה, שעתה אף אחד לא יהיה לו רצון ואפשרות למרוד ולעשות מהפכה שלטונית כנגד רודנות ושלטון של עריצות.
 
יבוא הטוען ויטען שמצוות היובל מזכירה לו את ההתנהלות המצרית. "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (כה', י'). אדם שעבד שנים רבות וקנה בזכות וכחוק קרקעות ועבדים עבריים, מנושל  מכל קנייניו ללא תמורה, וצריך לתת את שדותיו לאחרים, ולשחרר את העבדים שעימהם נהג הוא כל השנים ברחבות לב. התחושה שלו היא שיש כאן איזה מלך עריץ שרוצה להקטין אותו ולהתנכל לו כדי להבהיר לו מי כאן "בעל הבית".
 
מעין זה ראינו, בעבר הלא רחוק, את הקומוניסטים שנישלו את בעלי הקרקעות וחילקו את הנכסים בין כולם בשווה. אולם יודעים אנו שהתיאוריה הנפלאה הזו גרמה עוולות, רציחות ושלטון דיקטטורי שביטל את החופש של הפרט.
 
אמנם בעיון בפרשת היובל נבין, שהיובל הוא ביטוי של מדרגה עליונה מאוד שהאומה כולה מתרוממת אליה, ואין כאן ח"ו צדדים של עריצות אלא חיי חופש עליונים בחיבורם אל החופש האלוקי העליון.
 
התורה מחברת את היובל ליום הכיפורים. "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (כה', ט'). לכאורה התורה מאריכה ללא צורך, שהרי ידוע לכל שבעשור לחודש השביעי הוא יום הכיפורים, א"כ למה מוסיפה התורה ומדגישה "ביום הכיפורים תעבירו שופר", ואם כתוב ביום הכיפורים מדוע כותבת התורה שהוא בעשור לחודש השביעי (אמנם רש"י עונה על חציה האחרון של השאלה, ומבאר על פי תורת כהנים, :"לומר לך שתקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד).
 
ניתן לבאר שהתורה מדגישה לנו שדיני היובל מחוברים במהותם ליום כיפור, שהוא יום כפרה וטהרה, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (טז', ל').
 
מפורסמים דברי ר' עקיבא במשנה האחרונה במסכת יומא, "אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר "מקוה ישראל ה'" מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". עם ישראל ביו"כ מתחבר למקור האלוקי הטהור בכל כוחותיו הן הרוחניים והן החמריים. דבר זה מבוטא במשל המקוה, שאליו נכנס האדם בלא הלבוש החיצוני המתעתע לפעמים, וכולו מכף רגל ועד קצה שערות ראשו טובל במים הטהורים והמקוריים, כך שכל כוחותיו מחוברים ומכוונים למקור האלוקי בחופש אמיתי בלא שימת לב למחשבות זרות המשפיעות עליו תדיר.
 
על כן מדגישה התורה שהעברת השופר תעשה ביום הכיפורים, כי רק בחיבורנו למקור האלוקי הטהור נתעלה למדרגה כזו ששנת היובל תהוה שיא של החיים הישראליים הציבוריים. כל שנת החמישים מסוגלת היא לחיים המקודשים הללו, זהו שכתבה התורה "וקדשתם את שנת החמישים שנה..." דהיינו שכבר מתחילת השנה היא מתקדשת, על כן תחילת תהליך שחרור העבדים מתחיל בראש השנה, כדברי הגמ' (מס' ראשה השנה ח:) "מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיוון שהגיע יום הכיפורים תקעו בי"ד' בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם". נמצינו למדים שהתביעה מהאומה להחזיר את השדות ולשחרר את העבדים באה בהדרגה. הדרגה זו מקבילה לתהליך התשובה שאנו עוברים מדי שנה,מתחילים בראש השנה ועולים קומה אחר קומה בעשרת ימי תשובה עד שמגיעים לפסגה ביום כיפור. זהו תהליך חינוכי אישי וציבורי ועל כן מדגישה התורה "בעשור לחודש", על מנת ללמדנו את תהליך ההתעלות הנמשך עשרה ימים שבסופו תוקעים בשופר ומשחררים את העבדים.
 
תקיעת השופר גורמת לאדם לעורר את כוחותיו הפנימיים, וע"י כך לצאת מההסתכלות הפרטית האישית הצרה, ולהתבונן על החיים במבט עליון ואלוקי. השופר גם מחבר אותנו  אל מעמד הר סיני ששמענו "קול שופר חזק מאוד".
 
השנה כולה נקראת שנת היובל, וביאר רש"י "יובל היא שנה זו מובדלת משאר שנים  בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעות השופר". השנה המיוחדת הזו, שנת היובל היא שנה המסגלת את האומה כולה לחיות חיים עצמאיים עליונים המחוברים להופעת התורה בעולם, שנה "הערוכה מיסוד החופש האלוקי העליון" (לשון הרב קוק).
 
ההתעלות שמראש השנה עד השיא ביום כיפור, היא תוצאה של עבודה רבת שנים, "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (כה, ח').
 
מצינו ספירה דומה בספירת העומר, אך שם הספירה היא אישית, כל יחיד מעם ישראל מצווה לעלות מדרגה אחר מדרגה כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה בחג השבועות, אך כאן האומה כולה, כאומה, צריכה להגיע לשיא הופעתה האלוקית, על כן בית הדין הגדול המייצג את כלל האומה על כל מרכיביה, הוא הסופר בשליחות כולם.
 
מצוות היובל אין בה שמץ של רודנות ועריצות אלא אדרבא סדר אלוקי נפלא המחנך אותנו בהדרגה להגיע לחיים שלמים כיחידים וכאומה.
 
בתחילת פרשת בחוקותי נאמר "אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" מבאר רש"י, "מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". למדנו דבר נפלא שאין אנו בוחנים רק את מבחן התוצאה, כי אז העיקר הוא הידע ומה אכפת לי אם עמל האדם או שהגיע להישגים בקלילות. אולם כשרוצים אנו אנשים שחיים חיי תורה בעומק הנפש שלהם אזי הם צריכים לעמול, ולקנות את התורה "ברגליים". התורה הנקנית במאמץ הופכת לחלק מהותי מחיינו.
 
רק העמל בתורה יכול לעלות במסילה העולה מפסח לעצרת ולקבל את התורה ולא להשבר בדרך. אומה שבניה חיים כך, מסוגלת להתרומם לשנת החמישים ולשמוח בקיום המצוה הנפלאה של שנת היובל.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry