שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

מאת הרב דני איזק
 
ספר ויקרא נקרא "תורת כהנים" משום שעוסק בקורבנות ובדיני הכהנים. אולם יש בו גם הלכות מאכלות אסורות, ענייני מצורע והלכות פרטיות רבות של קדושת כל איש מישראל, כשהכותרת היא "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט', ב').
 
אין הכהנים כת נפרדת ועליונה שהם הקדושים ולכן משמשים בקודש, אלא, כל האומה כולה קדושה ורק מתוך כך יכולים הכהנים לעבוד במקדש כ"שלוחי דידן" או כ"שלוחי רחמנא". זהו פשט הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה', ח'). כיוון שבפנימיותנו, כולנו, קיימת מדרגה כלשהי של כהונה, כנאמר "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מצווים אנו ללמד את התינוקות בספר ויקרא. "אמר ר' אסיא למה מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא, אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים טעם חטא ועוון, לפיכך אמר הקב"ה שיהיו מתחילין תחילה בסדר הקרבנות, יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, ולפיכך אני מעלה עליהם כאילו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות. והודיעך שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג, אלולי התינוקות שקורין בסדר הקורבנות, לא היה העולם עומד. לפיכך אמר הקב"ה לישראל, בני אע"פ שחרב בית המקדש ובטלו הקורבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורין בפרשת עולה ושונין בפרשת קורבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני שנאמר "זאת תורת העולה" (תנחומא, יד').
 
נמצינו למדים שעם ישראל במדרגתו הפנימית שייך לקורבנות ולכן גם כשאין בית המקדש קיים עצם הדבקות והחיבור לקרבנות, המתבטא בלימוד תורת העולה, נחשב לנו כאילו אנו מקריבים. אם כן אין הקורבנות כמעשה פולחן חיצוני וטכני, אלא הם הביטוי הממשי והגלוי לתוכן הקדושה הישראלית, ובראש ובראשונה צריך לקדש ולשכלל קדושה זו, ומתוך כך יש ערך לקרבן בפועל.
 
כשחטאו ישראל ולא ביטאו את קדושתם, אז חרב המקדש, כי אין טעם בצד הטכני של הקרבנות.
 
הפעם הראשונה שאנו פוגשים בתורה קורבנות היא בפרשת בראשית (ד', ג'-ה'), "ויהי מקץ הימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ומנחתו לא שעה, ויחר לקין מאוד ויפלו פניו".
 
משמע מכאן שאין הקורבנות רק ביטול מעשיהם של עובדי האלילים העובדים לשדים ( כדברי הרמ' במו"נ, וע' בזה בדברי הרמב"ן בפ"א, ט'), אלא זהו צורך פנימי של האדם באשר הוא אדם להדבק ולהתקרב אל הקב"ה ע"י מעשיו ועבודתו.
 
בפר' בראשית פתחה התורה "...ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה", מעיר הרש"ר הירש מדוע הזכירה התורה את הבל תחילה על אף שקין היה הבכור, ובהמשך התורה מקדימה ומספרת על קורבנו של קין לפני קורבנו של הבל ושם התורה כן הקפידה על הסדר. אלא שעבודת האדמה יכולה לגרום לאדם להיות משועבד לחומר=האדמה, גם במובן הפיסי שהרי "בזיעת אפיך תאכל לחם", אך הגרוע מזה הוא השיעבוד הרוחני והנפשי לאדמה. (אמנם אנו מצווים ליישב את ארץ ישראל ע"י עבודת האדמה, אך זאת מתוך בירור עמוק בקדושת הארץ, ובכוחה האלוקי לפעול על האומה בגילוי התורה והנבואה, שהרי אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין נבואה אלא בארץ. במצב זה עבודת האדמה היא ביטוי לאמונה עמוקה בבורא עולם, וכדברי הגמ' במס' שבת ל. הדורשת את הפסוק בישעיה לג "והיה אמונת עיתך...", אמונת זה סדר זרעים, ומבאר שם התוס' בשם הירושלמי, "שמאמין בחי העולמים וזורע".)
 
לעומת זאת רועה צאן שעיקר עיסוקו ביצורים חיים, הטיפול בהם מעורר באדם רגשות אנושיים והשתתפות בצער עם הבריות, כך שהרוח יכולה להיות פנויה לערכים אלוקיים ואנושיים. זהו שהקדימה התורה את הבל הרועה לקין עובד האדמה, ובזה נבין את ההבדל ביניהם בהקרבת הקורבנות.
 
קין בתפיסתו הגסה חשב שהקרבן הוא מעין תשלום שהאריס משלם לבעל האחוזה. ודאי הוא שמדותיו של האריס אינן מענינו של בעל האחוזה, העיקר זה התשלום היחסי, לכן קין מביא "מפרי האדמה", מן הגרוע (רש"י), שהרי אין כוונתו להודות לקב"ה ולהתקרב אליו אלא רק לשלם חובו.
 
לעומתו הבל הרגיש והעדין מביא "מבכורות צאנו ומחלביהן" דהיינו מהחלק המובחר, זאת משום שכל חייו הם יותר רוחניים, מתוך כך רואה הוא את כל ההויה כגילוי אלוקי, וכדי להביע את תחושותיו ומחשבותיו הטהורות מביא הוא קרבן לה' מבכורות צאנו. קרבן זה רצוי לפני ה' ולכן "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" ולעומת זה "אל קין ואל מנחתו לא שעה...". אין התורה אומרת וישע ה' אל מנחתו של הבל, אלא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, משום שהבל היה טהור וכוונותיו שלמות, קיבל הקב"ה את מנחתו לעומתו קין, לא קיבל הקב"ה את קין כי הוא היה פסול ומקולקל, וממילא מנחתו לא נתקבלה.
 
זהו שאומר הקב"ה לקין "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ...", העיקר הוא התיקון הפנימי המתבטא בחיים, ואם לא ניטיב דרכנו לפתח חטאת רובץ.
 
קורבנו של קין לא רק שאינו מועיל אלא אף מזיק הוא. כך מבאר הרב קוק (אורות עמ' לב') "לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה. אותו הרצח שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכוח (בפוטנציה) גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא מגביר את כוח הרע".
 
נוח ביוצאו מן התיבה לאחר המבול בונה מזבח לה' "ויבן נוח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם...ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
 
אין ספק שכוונותיו של נוח טהורות וכן מעשיו, ולכן הקב"ה מבטיח מתוך כך על קיומו של העולם.
 
אולם לא מוצאים אנו שהקב"ה מצווה את בני נוח להמשיך את דרכו של נוח, ואדרבא פרשתנו פותחת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', א"כ ציווי הקורבנות הוא לבני ישראל. כך מלמדנו המדרש רבה (ז', ד') "ר' אבא בר כהנא ורב חנן תרויהון בשם ר' עזריא דכפר חטיא אמר, משל למלך שהיו לו ב' מגירסין (טבחים), בישל לו האחד תבשיל בא ואכלו והיה ערב לו, ועשה השני תבשיל ואכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר, אלא במה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשו לי, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר,כך הקריב נוח קרבן והיה ערב לקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, הקריבו ישראל והיה ערב לקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואמר להם ריח ניחוח תשמרו להקריב לי, אנו יודעים ששל ישראל הוא ערב ביותר".
 
בקרבנו של נוח ניתנה הבטחה לישובו של עולם על פי הנהגת הטבע, וזאת משום שנוח הקריב על פי השקפת השכל האנושי (מה שמלמדנו על הצורך האנושי הטבעי לעבוד את ה'), אבל קורבנותיהם של ישראל שהם עומדים לשלמות אלוקית, ומגמתם של ישראל להפוך את טבע האדם לעניין אלוקי, הם מצווים בנבואה להקריב קורבנות, ומתוך שהציווי בא בנבואה למדנו שקורבנם של ישראל ערב יותר מקורבנו של נוח.
 
הקב"ה מצווה את עם ישראל כאומה לקדש את החודש, ומיד לאחר מכן "דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב', יג'), דהיינו הציווי על קרבן פסח זוהי המצווה הראשונה שכל אחד מצווה להשתתף בה, והקב"ה מלמד אותנו קודם כל את מגמת חיינו דהיינו עבודת ה' בהתקרבות כל המציאות אל הקב"ה, זה מתבטא  בהקרבת הקרבנות.
 
הקרבן הראשון שאנו מצווים הוא קרבן פסח ומבאר המהר"ל "שעבודתו היא עבודת האומה היחידה למי שהוא אחד, ולכך היתה כל עבודת הקרבן הזה בעניין האחדות. כי היה מצווה לאכול אותו על כרעיו ועל קרביו שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק, וכן בבית אחד יאכל כדי שיהיה מעשה הקרבן ואכילתו בעניין האחדות. וכן עצם לא תשברו בו, שאם היה שובר העצם בפסח היה זה חילוק ופירוד".
 
וכיוון שכל תכליתו של הקרבן לגלות את האחדות האלוקית לכן צריך הוא להאכל על מצות ומרורים "כי המצה מורה על החירות והמרור מורה על השיעבוד, ויש הטועים וסוברים שהרע = המרור לא יכול לבוא מהקב"ה, לכן הסיקו שההתחלות הן יותר מאשר ממקור אחד, על כן מחברת התורה את המצה והמרור אל הקרבן ובזה מביעה שאדרבא , "מפני שהוא אחד הוא הכל שהרי אין זולתו, ולפיכך מאתו באו ההפכים (מהר"ל, הגדה של פסח עמ' קח').
 
בהקריבם את קרבן פסח עלו ישראל לדרגת עבודה.אלוקית ולא רק אנושית (כנוח), וזהו שבחר הקב"ה בקורבנם של ישראל על פני נוח.
 
זוהי כל מגמת חיי האומה, אולם לשם כך נדרשים אנו קודם כל לתיקון הפנימי של מידותינו ומחשבותינו, ומתוך כך נזכה ל"והשב את העבודה לדביר ביתך".
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry