שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


פרשת צו

מאת הרב דני איזק
 
"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'" (ז',יא').
 
לכאורה "אשר יקריב לה'" מיותר שהרי כל הקורבנות הם לה' בלבד,כנאמר (שמות כב', יט') "זובח לאלוקים יחרם  בלתי לה' לבדו" דהיינו שאין להקריב קרבן לשום כוח מכוחות ההויה, על אף שהם אלוקיים, אלא רק למקור האחד המתבטא בשם הויה.
 
רש"י (פג', א') מבאר שהשלמים נקראים כך "משום שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" וע"י כך מתגלה ההרמוניה שבין המקריב לבין הקב"ה והכהנים העובדים במקדש ה'.
 
אולם מצב שלם זה יכול להביא את המקריב לתחושת גאוה ואדנות שהרי הוא ברצונו החופשי ובנדיבותו החליט להביא קרבן שכולם נהנים ממנו (מעין סעודת הודיה שאדם עושה ומזמין את חבריו והוא מתהלך ביניהם "כטווס" ומרגיש כמה חשוב הוא. הודיה זו מזוייפת היא ולא רק שלא מועילה אלא אף מזיקה ומקלקלת).
 
על כן מדגישה התורה באופן מיוחד, שקרבן השלמים צריכים להקריב לה', שלא תהיה שום כוונה זרה אלא רק הכרה והודיה על הטוב שה' גמלנו.
 
קרבן השלמים הראשון שהתורה מדברת עליו בפרשתנו הוא קורבן התודה. "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קורבנו על זבח תורת שלמיו" (ז', יב', יג').
 
בקרבן תודה יש דין מיוחד של הבאת ארבעה סוגי לחם, שלשה מיני מצה ואחד חמץ,כשמכל מין מביא עשר חלות.
 
הזמן שמותר לאכול את התודה הוא שונה משאר השלמים. התודה נאכלת ליום ולילה בלבד, לעומת שאר השלמים הנאכלים לשני ימים ולילה.
 
הנצי"ב בפירושו מבאר את ההבדלים הללו, בהדגישו "שתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ (לכן כתבה התורה "על חלות לחם חמץ"). והעניין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה, כדי שיהיה מרבה רעים לסעודה אחת ביום ההקרבה ויהיה ספור הנס לפי רוב אנשים, וארבע חלות לכהנים שהם תלמידי חכמים, ולכן גם עיקר האכילה הוא לחם חמץ דמצה היא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ". לפי הסברו של הנצי"ב השינויים הללו נובעים מחשיבות סיפור הנס שנעשה לאדם כדי שרבים ילמדו וידעו להכיר את הנהגת ה', שהרי הגמ' (ברכות נד':) אומרת "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". כשניצלו אותם האנשים חייבים הם להביא קרבן תודה ולפרסם הצלתם ברבים. ארבעה אלו מברכים ברכת הגומל ונפסקה ההלכה ש"צריך לברך ברכה זו בפני עשרה ותרי מינייהו רבנן דכתיב וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (שו"ע או"ח ס' חט', ג').
 
גם דוד המלך במזמור ק' כשמדבר על קורבן תודה אומר "מזמור לדוד הריעו לה' כל הארץ". ומבאר הרב קוק "שאעפ"י שכל אדם הוא פרטי ומרגיש לעצמו את מכאוביו ועינויו, וכמו כן הוא בעצמו יותר מאחרים מרגיש את שמחותיו,אבל הלא הוא גם כללי, משותף בחיי החברה ופועל עליה, אשר על כן כל הופעה לטובה ולברכה,לישועה ולהארה רוחנית, היא מוכרחת להתפשט על חיי הכלל כולו, על ידי האמצעים השונים של הובלת הרגשות מאדם לחברו...על כן הד הקול של מזמור לתודה, גם בהבעתו היוצאת מהמיית לבו של היחיד המלא רגשי תודות לא-ל המושיע והעונה בעת צרה, הולך הוא ונשמע בתור הד קול כללי". זהו פשט הפסוק שמתוך המזמור לתודה של היחיד יש השפעה כללית שבסופה כל הארץ תריע לה', זוהי המגמה של התודה.
 
הגמ' (שבת י:) אומרת "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם". ודאי שהנותן מתנה רצוי שיתן אותה מצד אהבתו את חברו ולא משום שרוצה את תודתו של חברו ואת הכרת הטוב שלו, א"כ היה ראוי שיתן מתנה ולא יודיע לחברו על כך, אולם, הכרת הטובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי. כשיתרגל אדם להכיר טובה לחברו ולשאר המיטיבים עמו, יש סיכוי שידע גם להודות לה'. על ידי כך יגיע להכרה בהנהגת ה' בעולם ובטוב האלוקי המושפע עלינו, ויבין שחובתו להיות פועל עם א-ל בשכלולו ובפיתוחו של העולם הן במובן הרוחני ואפילו במובן הגשמי.
 
על כן הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו כדי לפתח ולשכלל בחברו את מידת הכרת הטוב, שהרי חשובה ומרכזית היא מאוד בעבודת ה'.
 
 
 
ישנה הצלה שברור לניצול שנעשה לו נס כי השתנו סדרי הטבע. אולם אותם ארבעה שצריכים להודות פעמים רבות שההצלה נעשתה בהשתדלות האדם. יורדי הים מצליחים להתגבר על הסערות בכוח תעוזתם וחכמתם וניצול חכמת האדם בטכנולוגיה מתקדמת. כך גם החולה שנתרפא, הרי הרופא בידיעותיו יחד עם שימוש בכלים מודרניים הוא שמציל את החולה (שמעתי ראיון עם רופא שטיפל בפצועה שנפצעה פצעים אנושים באחד הפיגועים, ולאחר שבוע יצאה מבית החולים. הרופא נשאל האם זה נס רפואי, תשובתו היתה שאם לא היו מטפלים בה זה היה נחשב לנס, אולם אצלה, הצוותים כולם החל מצוותי ההצלה בשטח ועד רופאי בית החולים טיפלו בה כראוי לכן אין זה נס). מחשבות אלו פוגעות ומזיקות מאוד, במנעם מאיתנו להכיר את הטוב האלוקי המתגלה לנו על ידי מעשי האדם.
 
ישנם הטועים ואומרים "הכל בידי שמים", ואם נקלעו לקשיים ובעיות הם אינם משתדלים לפעול בכוחם אלא רק מתפללים לה' ומצפים לחסדי שמים. טעותם של אלה היא אותה טעות של הטועים מהקבוצה הראשונה, שתי הדעות אינן מסוגלות להבין שיד ה' מתגלה גם במעשה האנושי. אולם כשמתבוננים בעומק ומבינים את דרכי ה' השונות אזי  מחד האדם מתאמץ ומשכלל את העולם ומאידך מודה לה' גם על מעשי האדם.
 
על כן בקורבן התודה מביאים שלשה סוגי חלות מצות וסוג אחד של חלת חמץ. המצה מבטאת את היסוד הטבעי של המציאות שיד אדם לא משפיעה עליו וממילא קל לראות בו גילוי אלוקי. החמץ מבטא את כוח האדם בשכללו את המציאות הראשונית, כמו הלחם שעל ידי מעשה האדם הוא תופח ונעשה קל לעיכול ומשביע את אוכליו.
 
כשאדם מקריב קרבן תודה לה' הוא מחבר את כל הכוחות המתגלים בהויה אל המקור האלוקי האחד (ולכן מדגישה התורה אשר יקריב לה'), וכיוון שישנם סוגים שונים של גלויים אלוקיים הוא מביא שלשה סוגים של לחם מצה. כדי לחבר גם את מעשה האדם למקור האלוקי הוא מביא לחם חמץ. את כל הלחמים הללו הוא מביא על זבח התודה דהיינו שהוא מצרפם לקורבן לה'.
 
הבנה זו מתבררת לנו במזמור לתודה. בפסוק ג' אומר דוד "דעו כי ה' הוא אלוקים הוא עשנו ולו (ולא כתיב) אנחנו עמו וצאן מרעיתו". בהבאת התודה אנו מודיעים "לכל הארץ", שה' שהוא המקור האחד מתגלה אלינו בהופעות שונות(=אלוקים) והוא עשנו ולא אנחנו (עפ"י הכתיב), אנו מכוחנו העצמי אין לנו כלום, אולם מתוך הבנה זו, הקרי מלמדנו, ולו אנחנו שאנו שייכים לו אך יש לנו כוחות שאתם אנו פועלים עם א-ל.
 
קרבן תודה נאכל ליום ולילה כנגד היממה שבמקדש שהלילה הולך אחר היום, בניגוד ליממה רגילה שהיום הולך אחר הלילה. בחיי היום יום ההיעדר קודם להויה, בתחילה אנו מגששים באפלה ורק לאחר זמן אנו מצליחים להבין מה ה' רוצה ללמדנו וזהו היום שבא אחר החושך. אולם המקדש הוא השורש האלוקי של כל המציאות והוא מקום אורו של עולם, וכל העתיד להיעשות בעולם כבר הוא גמור וערוך מראש, על כן בתחילת יסודו כבר הונחו והוכנו בו כל הדברים הגדולים העתידים להגלות (עפ"י עו"ר א' עמ' תל"ג) , על כן קודם הוא היום, אולם כשהדברים צריכים להתברר ולהתגלות בעולם הם בתחילה יורדים ממעלתם ונראים כחשוכים, אך יודעים אנו שצריכים לחברם לשורש המקודש, זהו שהיום קודם ללילה. בקורבן תודה אנו מדגישים שה'=המקור= האור, הוא האלוקים=הגילוי= החושך (לפי קוצר ראותנו), על כן אנו אוכלים אותו רק יום ולילה, בהדגישנו את המבט העליון (שהוא המבט מהמקדש) על השפע שניתן לנו הן ע"י הטבע והן ע"י מעשינו.
 
ככל שאדם מכיר בטוב האלוקי, כך יזכה לשפע רב יותר. על כן – בדורנו שה' מאיר לנו פנים חייבים אנו להודות ולהלל לה', וע"י כך נזכה לגאולה השלמה.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry