שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת שמיני

פרשת שמיני

מאת הרב דני איזק
 
פרשתנו פותחת ביום השמיני למילואים, והקורבנות שצריכים להקריב בו ביום "...כי היום ה' נראה אליכם (ט' , ד'), ופירש רש"י "להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באים חובה ליום זה".
 
 לאחר הקרבת הקרבנות באו משה ואהרון אל אוהל מועד "...ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח...וירא כל העם וירונו (שיבחו את ה') ויפלו על פניהם" (ט', כג'-כד'). ודאי תחושת העם היתה תחושת התעלות והתרוממות רוח.
 
אמנם השמחה הופרה בגלל מותם של נדב ואביהו שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם", אולם גם מזה למדו ישראל על קדושת המשכן, זהו שאומר משה לאהרון "...הוא אשר דבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד..." (י', ג').
 
אחרי הדברים נוראי ההוד הללו מצוה ה' "דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (יא', ב'). ישנם המתקשים להבין כיצד אדם העוסק בדברים עליונים כהשראת שכינה, נדרש להתעסק ב"זוטות" כאלו המגדירות את המותר והאסור לכל אדם בחייו היומיומיים ומה יאכל ומה לא.
 
אך האמת ששלמות השראת השכינה של "ושכנתי בתוכם" מתבטאת בביתו הפרטי של כל אחד מישראל שהוא ייהפך למקום שהשכינה שורה בו, וזאת על ידי התקדשות כל אחד ואחד. האכילה שנראית כעניין טכני לקיום החלק הגשמי של האדם גם בה יש ציווי אלוקי על המותר והאסור, ללמדנו שבכל כוחות החיים שלנו אפילו החמריים, אנו יכולים ומצווים להתקדש. זהו שבסיום פרשתנו כותבת התורה "כי אני ה' אלוקכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותכם בכל השרץ הרומש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (יא', מד'- מה') למדנו מכאן שאדם מישראל שמקפיד על ענייני אכילתו מגלה ע"י כך בחייו את הקדושה האלוקית, ועל מנת כן הוציא הקב"ה אותנו ממצרים. אדם כזה נעשה בפועל למקום מקדש, על כן פרשת המאכלות האסורות היא סיומה של השראת השכינה בישראל. (הרמ' בספרו היד החזקה קבע את הלכות מאכלות אסורות בחלק "קדושה", ולא בכדי).
 
כשאנו מדברים על חיי קדושה המתבטאים באכילה עלינו לברר תחילה את היחס לאכילת החי שכן עולות שאלות מוסריות בזכותנו להמית בעלי חיים. התורה כותבת "...זאת החיה אשר תאכלו" (יא', ב') וכן לאחר מכן "את זה תאכלו מכל אשר במים" (יא', ט') וכן "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף..." (יא', כא'), "התחילה התורה בהיתר המאכלים, משמע שמן הראוי שלא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל "זאת החיה אשר תאכלו, כי ההיתר הוא חידוש (חת"ם סופר).
 
כידוע, לאדם הראשון היה אסור לאכול בשר, כדברי הגמ' (סנהדרין נט:), אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חיית הארץ" ולא חיית הארץ לכם,. נמצינו למדיםח התיר להם שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל"
 
גם בספר דברים (יב', כ') התורה כותבת "כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר", לומד מכאן הרב קוק שבלשון התורה יש תוכחה נסתרת, כל זמן שאתה נמצא במצב של תאוה לבשר אזי תאכל בשר, אך אין זה מצב מוסרי עליון. "כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שאתה קץ מבשר אדם – שעל כן לא הוצרכה התורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו מושג טבעי בזה שזהו כמופרש. בבוא התור של המצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה נפשך לאכול בשר" (חזון הצמחונות והשלום עמ' ט').
 
הגמ' (בב"מ פ.) מספרת על אותו עגל שהובילוהו לשחיטה, הלך העגל ושם ראשו אצל רבי ובכה. אמר לו (רבי) לך, שהרי לכך נוצרת. מספרת הגמ' שכיוון שרבי לא ריחם על העגל באו עליו יסורים. ורפואתו היתה על ידי מעשה אחר, שיום אחד ניקתה אמתו של רבי את הבית והיו מוטלים שם בני חולדה שרצתה האמה לסלקם, אמר לה רבי שתעזבם כי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו", אמרו הואיל ומרחם נרחם עליו נמצינו למדים שעל אף שמותר לאכול בשר בהמה אך אין להתעלם מהבעיה המוסרית הכרוכה בכך.
 
מעניין שרבי עצמו (מס' פסחים מט:) דורש את הפסוק בפרשתנו (יא', מו') "זאת תורת הבהמה והעוף", תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף שכל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. בדברים אלו מלמדנו רבי שאמנם הותר לנוח ובניו לאכול בשר משום חולשת הגוף שבאה בעקבות חולשת הנפש שנפלה במוסריותה והתרחקה מהאור האלוקי, אך כל זה לתלמיד חכם כדי שיוכל להתחזק בלימוד התורה ודרישות ה', אך עם הארץ מה טעם שיאכל בשר בנטלו חיים של בהמה.
 
על פי הסבר זה מובן הציווי של התורה לתת מתנות לכהנים מורי התורה ודורשיה מבשר החולין (מה שלא מצינו בשאר המינים שאינם מרכזיים בכלכלת האדם, מלבד הדגן התירוש והיצהר החשובים שבהם יש חיוב תרומות ומעשרות מ התורה), כמו שפסק הרמ' (הלכות ביכורים ט', א') ,מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים וכו' ומצווה זו נוהגת תמיד...בחולין אבל לא בקודשין" – במצווה זו מלמדת אותנו התורה את העיקרון שהבשר יבוא לתעודתו ומגמתו רק כשיהיה לעזר להרחבת התורה והחכמה שבכך כל המציאות כולה תשתכלל, כולל בעלי החיים על כן גם בעלי החיים נותנים את "חלקם" לתיקון העולם ע"י אכילת האדם המתקן את העולם.
 
ראינו לעיל כשהעולם ירד הותר לבני נוח, לאכול בשר אולם לישראל הותרו רק מקצת הבהמות, משום מעלתם. מפורסמים דברי הרמ' במו"נ (ג', מח') שאיסור מאכלות אסורים הוא משום שהם מזיקים לגוף. סימני הטהרה אינם גורמים את הטהרה ולא סימני האיסור גורמים את האיסור, אלא הם סימנים שבהם יוודע המין המשובח מן המין המגונה. הרמב"ן (יא', יג') מבאר שהנזק שהבהמות והעופות האסורים גורמים הוא לנפש האדם. העוף הטמא הוא עוף דורס וכל עוף דורס דמו מחומם לאכזריותו ונותן אכזריות בלב האוכלו. גם הבהמות יתכן שיהיה כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס והשאר כולם יטרופו.
 
אולם, רבים המפרשים שטענו שסימני הטהרה הם הסיבה לאיסור. הדבר מתברר בסימני הדגים, "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (יא', ט'). והגמ' (חולין סו:) אומרת "תנן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". שואלת הגמ' כן מספיק שהתורה תכתוב קשקשת, שהרי ודאי יש לו סנפיר. מתרצת הגמ' "א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעל יגדיל תורה ויאדיר". תירוץ הגמרא אינו מובן. הכיצד יגדיל תורה ויאדיר מיישב מדוע צריכה התורה לכתוב סנפיר. אלא מכאן מוכח שסימנים אלו הם הסיבה להיתר, ואם התורה היתה כותבת רק קשקשת הייתי חושב שכח הטהרה מונח בקשקשת בלבד, ואילו בסנפיר אין כוח טהרה, לכן כתבה התורה גם סנפיר ללמדנו שכח הטהרה מונח בשניהם. זהו הפירוש של "יגדיל תורה ויאדיר" דהיינו שיש פה לימוד פנימי שהתורה מלמדת אותנו את מהות האיסור וההיתר (ע' אגרות ראי"ה א' עמ' קפו')
 
בדרך זו נבין את הפסוקים הפותחים את פרשת המאכלות האסורים, "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור אליהם, לכאורה המילה אליהם מיותרת שהרי מייד בפסוק הבא כתוב "דברו אל בני ישראל לאמור...", אלא שרוצה התורה להדגיש שאיסורי האכילה אינם משום נזק גופני או נפשי בלבד, אלא ישנה סיבה פנימית המתאימה למהות נשמתם של ישראל.
 
בפסוק ב' "...זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ", קשה שפתח בחיה וסיים בבהמה. מבאר רש"י על פי המדרש שחיה הכוונה לשון חיים, לפי שישראל דבקים במקום וראויים להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות". גם כאן מתברר היסוד שכתבנו על ההתאמה הפנימית בין ישראל למצוות האכילה.
 
המייחד את האדם על פני הבהמה הוא הדבור, שעל ידו יכול האדם לגלות את טהרת נשמתו. על כן אדם מישראל המצווה על איסורי אכילה בגלל מעלתו, ודאי ראוי שידע לשמור על טהרת דבורו. ולא רק בדברים אסורים כגון לשון הרע, אלא אפילו בדברי היתר חייב האדם לשמור על לשונו. כך דורשת הגמ' (פסחים ג.) "אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (ולא כתב הבהמה הטמאה...ללמדך לחזר על לשון נקיה, רש"י). ובמדרש (פסיקתא רבתי יד') אמר רב יהודה בי ר' מנשה, אף בשעה שביקש הקב"ה ליתן למשה סימני בהמה וחיה הטמאות והטהורות, כשבא ליתן סימני הטומאה פירט ארבעה מינים האסורים על ישראל "...את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרס לא הפריס...ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה...ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא...והוא גרה לא יגר..." לכאורה היה ראוי שתתחיל התורה בסימני הטומאה של מינים אלו, והתורה פתחה דוקא בסימני טהרתם כדי שלא יוציא טומאה מפיו, זהו שנא' בתהילים (יב', ד') "אמרות ה' אמרות טהורות".
 
לא בכדי טהרת הדיבור נלמדת מפרשת מאכלות אסורות, שהרי איסורי אכילה נובעים מקדושתם של ישראל, ועל כן חייבים הם להביע את מעלתם זו בטהרת הדיבור.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry