שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך

מאת הרב דני איזק
 
"ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש, ועלה הענן מעל משכן העדות. י סעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן, ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה" (י', י"א-י"ג).
 
התחושה המתקבלת מקריאת פסוקים אלו, היא תחושה של חגיגיות. יצאנו ממצרים על מנת להגיע לארץ ישראל שרק בה עם ישראל חי חיים אמיתיים ושלמים. בדרך התעכבנו קצת פחות משנה בהר סיני על מנת לקבל את התורה ואת המשכן, שעל ידם נוכל לממש את יעודנו בצורה שלימה, כשנזכה להיכנס לארץ. עתה כשאנו מתחילים במסע אל הארץ אוחזת בנו התרגשת והתרוממות רוחנית, שהרי אנו מגיעים לפסגת המטרות שלנו.
 
התחושה המיוחדת הזו, מתגברת כשאנו רואים שהמסע הוא על פי ה' ע"י הענן השוכן על המשכן או נעלה מעליו, אין זה מסע של עבדים הבורחים מאדונם ומחפשים שקט בארץ חדשה, אלא מסע אלוקי למימוש היעוד הרוחני שלנו.
 
להגביר את תחושת הגאון וההדר של האומה מצטווה משה "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" (י', ב'). רש"י מבאר "עשה לך – שהיו תוקעים לבניך כמלך" דברים אלו מעוררים בנו ציפיה לכך שישראל ילכו לדרכם בהתלהבות של קודש ובשמחה של מצוה. אך כגודל הציפיה גודל האכזבה. לא רק שאין התקדשות אלא יש נפילות וחטאים אחד אחרי השני הגמ' במס' שבת (קטו: קטז.) אומרת, "ת"ר, "ויהי בנסוע אהרון ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה (שני נונים הפוכים) לומר שאין זה מקומה (רש"י – שהיתה ראויה להיכתב בדגלים בפרשת במדבר). רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר מכאן להיכתב במקומה, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בבין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא? ויהי העם כמתאוננים" פורענות ראשונה – "ויסעו מהר ה'". הרמב"ן בפירושו על התורה מסביר גמרא זו, "עניין המדרש הזה כמבואר באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם "להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה". מוסיף ומבאר המהרש"ה (שבת קטז.) "משום שלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום המקדש שנתקדש לעולם, אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלוקים או הר חורב והר סיני, ????????? דרשו שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת. מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות של עמי הארצות לילך אחרי תאוות ליבם".
 
לאחר מכן "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (יא' א'). מייד אחר כך "ואספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (יא' ד').
 
בסוף הפרשה אנו מוצאים משברים גם אצל גדולי האומה, "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר, וישמע ה'" (יב' א' ב').
 
מכל זה למדים אנו את המרחק הגדול שבין היסוד האלוקי שנמצא בנו והוא באמת מגדיר את אישיותנו האישית והציבורית לבין המימוש שלו בפועל. כשקיבלנו את התורה והמצוות בהר סיני הקדמנו נעשה לנשמע ובזה ביטאנו את חיבורנו הפנימי לתורה, ושהתורה טבועה בנו במהות חיינו. אך כשארכו הימים בהר סיני ו"למדו הרבה תורה בסיני" (לשון תוס' בשבת), עולה התחושה של עול ושיעבוד, וממילא מתגברת תחושת הלחץ הנפשי שבעקבותיה הבריחה מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר.
 
כשהאספסוף מתאווה תאווה ואומרים "מי יאכילנו בשר", הם מוסיפים "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת ??????. ואת הבצלים ואת השומים" (יא' א' ה'). והקורא עומד ותמהה, האם לא היינו עבדים כנועים העובדים בפרך, אז מהו "חינם"? אומרים לנו חז"ל בספרי "וכי יש בעניין שהיו המצרים דגים בחינם, והלא כבר נאמר "ועתה לכו עבדו, ותבן לא ינתן לכם". אם תבן לא היו נותנים להם בחינם דגים היו נותנים להם בחינם?! ומה אני "חינם" חינם מן המצוות. שוב מוצאים אנו שהתביעות הרוחניות "חנקו" אותם עד כדי געגועים למצרים ששם אמנם היו עובדים אך מבחינה רוחנית יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. כמו שנאמר "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו..." (יא י'), ומבאר רש"י "ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות על עריות הנאסרות להם".
 
בחינוך ילדינו אנו מכירים תופעות כאלו. אנו שולחים את ילדינו למקומות שמלמדים אותנו תורת אלוקים חיים שוודאי מתאימה לנפש ילד יהודי, ואנו משקיעים בזה את מיטב מרצנו וכספנו, ואילו הילד מתנהג "ככפוי טובה" ובורח מבית הספר. התגובה הטבעית היא יאוש מהילד וכעס גדול עליו. תגובה זו אינה נכונה ומזיקה מאוד. צריך להמשיך להרעיף על הילד אהבה גדולה יותר, ויחד עם זה לבדוק כיצד נוכל לחבר את הילד הספציפי הזה אל התורה הגדולה המתאימה לו. באותו פסוק שממנו למדנו שישראל ברחו מהר סיני נאמר "...וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה וענן ה' עליהם יומם בנוסעם מן המחנה" (י' לג' לד').
 
אין הקב"ה עוזב את ישראל כי ברחו מהר ה' אלא ממשיך איתם בדרכם כשענן ה' נמצא אתם. לאחר שהאספסוף וישראל התאוו הקב"ה מוסיף שבעים זקנים שיעזרו בחינוכו ותיקונו של העם, וחס וחלילה לא מפקירם.
 
גם בחיינו הכלליים כיום אפשר לחוש כעס ויאוש מההתנהלות הציבורית. כמו בחינוך הילד הפרטי אסור להגיב בצורה זו, כך בחיים הציבוריים צריך סבלנות וריבוי אהבה לאומה.
 
בחיי הציבור המרחק שבין האידאל הפנימי למימושו הוא כפול עשרת מונים מאשר בחיי היחיד, וככל שהיסוד האלוקי גדול יותר מימושו מסובך יותר. על כן מחוייבים אנו להעמיק בלימוד התהליכים האלוקיים של גאולת ישראל בדורנו וחייבים אנו להעמיק בהעמקת הקשר שלנו עם כל חלקי האומה, ועל ידי כך להתקרב כולנו יחד למגמה האלוקית השלמה שלנו כאומה.
 
לא מקרי שפרשתנו פותחת בציווי הדלקת הנרות במשכן "...בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח' ב') מבאר רש"י על פי המדרש "בהעלותך – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה השלהבת עולה מאליה".
 
מצורת הדלקת הנרות נלמד כיצד לחנך את היחיד והציבור. התפקיד שלנו הוא להאיר ולהמשיך ולהאיר עד שהאור דבק באחר. אולם אין הוא מבטל עצמו אל האור שלנו, שהרי זהו זיוף, אלא האור צריך להיות דולק מאליו, האור שבו שהיה נסתר צריך להתגלות. זהו שנאמר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" דהיינו שישנה נקודה משותפת ומרכזית לכולם שאליה כולם מתחברים, אך ישנם נרות נפרדים שכל אחד צריך להאיר מאליו.
 
כשישראל עומדים לצאת לדרך אומר משה ל"חובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל" (י' כט'). ובהמשך "ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" (פס' לא'). מדוע משה מנסה לשדל את יתרו ללכת עמנו? לדרכנו אולי ניתן לבאר שיתרו מתאים מאוד להיות לנו לעיניים, דהיינו להתוות דרך כיצד לממש את היעוד והפוטנציאל הטמון בנו, שהרי הוא עצמו עבר תהליך ארוך מאוד עד שהגיע לחיבור אמיתי לדרך ה'. בפרשת יתרו נאמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים..." (שמות יח' יא').
 
מבאר רש"י מלמד שהיה מכיר בכל עבודת כוכבים שבעולם, שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה".
 
יתרו מחפש ומחפש ולא מתייאש ולא בורח מהמערכה עד אשר מגיע לאמת המוחלטת אשר נמצאת גם בו, על כן דוקא הוא יהיה לנו לעיניים. משה אומר ליתרו "על כן ידעת חנותנו במדבר", שמא ניתן לבאר שהמדבר שבו יש שממה גם פיסית וגם רוחנית, יכול לגרום לישראל ליפול מיעודם, ועל כן חשוב שיתרו יבוא עם ישראל ויהיה לעיניים.
 
עם ישראל יוצא מהמשברים הללו ובסוף ספר במדבר הוא מגיע לקרבה לארץ ישראל. כך בטוחים אנו שמהשברים שאנו עוברים יביאו אותנו לחיבור עמוק ושלם לארצנו.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry