שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

מאת הרב דני איזק
 
חז"ל דורשים את הפסוקים הנאמרים על בריאת האור ביום הראשון כנגד חמשה חומשי תורה. "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"(בראשית א). "אמר רק סימון חמש פעמים כתוב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. 'ויאמר אלוקים יהי אור' כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. 'ויהי אור' כנגד ספר שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. 'וירא אלוקים את האור כי טוב' כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות..."(בראשית רבה ג, ה).
 
מהמדרש משמע שספר בראשית וספר שמות הם שלבי היצירה, בתחילה הציווי ולאחר מכן הביצוע שהאור נתראה ונתגלה.
 
רק בספר ויקרא מתברר שההצלחה היא לא רק ביצועית טכנית אלא גם מהותית ואיכותית כמו שכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב". הסיבה שהמדרש נתן לכך, שספר ויקרא נקרא "כי טוב", היא משום שהוא "מלא הלכות", ובמבט שטחי הסברא אומרת ההפך. ספר שמות שבו זכינו לצאת ממצרים, לקבל תורה ולזכות להשראת שכינה בתוכנו הוא אמור לבטא את המהות של העולם ואילו ספר ויקרא העוסק בפרטי הלכות נראה כסדור הטכני והמעשי של החיים.
 
המדרש (ויקרא רבה, ז ג) אומר, "א"ר אסי מפני מה מתחילים לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילים בבראשית, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות". הדרכה זו של חז"ל נראית תמוהה מבחינה דידקטית שהרי ילדים קשה להם לקלוט את ריבוי ההלכות שבספר ויקרא ואדרבא הסיפורים הנמצאים בספר בראשית ובספר שמות יותר מושכים את הלב ומתוך כך יצליחו הילדים להתחבר ללמוד התורה.
 
כדי להבין את דברי חז"ל ננסה לברר מהי טהרה (שהרי זה הלשון שנקט המדרש). המסילת ישרים (פ' טז) מבאר "שטהרה היא תקון הלב והמחשבות, וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר 'לב טהור ברא לי אלוקים'(תהילים נא, יב) וענינה, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והוראה ולא על צד החטא והתאווה... ויהיה עושה מעשיו מפני המצוה והעבודה ועל דרך שאמר שלמה 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך...'(משלי ג), וכשם שאין עולה על המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלש עשרה נפה (ע' מנחות עו:), שכבר טהר מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת הא-ל השלמה והמבוררת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג".
 
ילד (כל זמן שלא קלקלו אותו) יש בו טהרה טבעית, הוא עושה את מעשיו מתוך תמימות ואינו מכניס מחשבות "שלא לשמה". אדם המקריב קרבן חָיב לעשות זאת מתוך טהרה ותמימות ועל מנת שיתקרב לה' וידבק בו. לעתים ההבנה השכלית גורמת לצמצום, מפני שהיא מגדירה ומתוך כך היא מגבילה. אמנם חיב האדם להשתמש בשכלו והשכל הוא שינתב את דרכי חייו, אך השכל צריך להיות מבוסס על התום הפנימי והטהור ורק החיבור של הבסיס התמים שעל גביו עולה קומת השכל הוא החיבור ההרמוני והשלם.
 
ביארנו שכדי להקריב קרבן צריך האדם להיות טהור, יחד עם זה, הקרבן עצמו משפיע שפע של טהרה וקדושה על המקריב. ולא רק ההקרבה בפועל אלא גם לימוד עניני הקרבנות משפיע. המדרש אומר: "רב הונא 'אמר כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש'(מלאכי א), וכי יש מנחה טהורה וקמיצה והקטרה בבבל? אלא איזו זו משנה. אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים במשנה כאילו אתם מקריבים קרבן"(ויקרא רבה ז ג). דברי המדרש תמוהים מדוע הלומד עניני קרבנות מעלה עליו כאילו הקריבם, האם נאמר כך בכל ההלכות? האם נאמר שהלומד עניני תפילין, מעלה עליו כאילו הניחם? נראה לבאר שהמחשבה היא גורם מרכזי בהקרבה, הן לטוב והן לרע. אדם המקריב קרבן וחושב לאכלו חוץ לזמנו, הרי הוא פגול ופסול לקרבן על אף שלבסוף אכל בזמן. פסול זה הוא מיוחד בקרבנות שלא נמצא כדוגמתו בשאר המצוות, בזה מלמדת אותנו התורה את הערך הסגולי והפנימי של הקרבן ולכן אפילו מחשבה עקומה פוסלת, ככל שהדבר עדין יותר ורוחני יותר זקוקים אנו לאטמוספירה כללית של קדושה. על כן כשאין אפשרות להקריב קרבן גם הלימוד העיוני והמחשבתי פועל על הלומד מעין ההקרבה עצמה.
 
לפי דברינו, מובן מדוע מתחילים ללמוד עם ילד ספר ויקרא, כי אנו רוצים שקודם כל הוא יפתח את אישיותו הפנימית מתוך טהרה ולימוד עניני הקרבנות הפועל על האדם כאילו הקריב קרבן, וממילא הוא נטהר. על גבי זה יפתח הוא את כשרו הלימודי והשכלי וכך יצמח ויגדל להיות אדם שלם.
 
היום מוצאים אנו מוסדות לימודיים שעיקר מעיניהם הוא הידע, וההצלחה של תלמידים נמדדת ברמת הציונים. דרך זו פוגעת ביסוד האמיתי של החינוך שהוא חיי הנפש הטהורים. ישנם אחרים המדגישים רק את "האוירה" ולא את הלימוד, וגם הם טועים שהרי הלימוד עם התינוקות הוא בספר ויקרא "המלא הלכות", דהינו, לימוד עיוני ושכלי. החינוך האמיתי הוא מורכב משני הדברים ביחד ועל כן הוא מורכב ומסובך וכדי להצליח צריך להתבונן היטב ב"תורת החינוך" ומתוך כך לזכות לגדל דור ישרים.
 
עתה נבין מדוע ספר ויקרא נמשל לפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב", כי הקרבנות והלכותיהם הם המאיצים את כוחות החיים לקדושה וזהו הטוב הנגלה בעולם.
 
התורה פותחת את עניני הקרבנות "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה...'(א, ב). חז"ל עומדים על המלה אדם (הנראית כמיותרת), ומלמדים אותנו שיש כאן רמז לאדם הראשון: "א"ר ברכיה יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון שהיה הכל מרשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים אף אתה לא תקריב מן הגזלות ומן החמסים"(ויק"ר ב, ז). אולי ניתן להוסיף על המדרש, שהתורה רמזה לנו על אדם הראשון משום שהוא יציר כפיו של הקב"ה והיה שלם שלמות כוללת ולזה צריך המקריב קרבן לשאוף להתקרב.
 
הקרבן הראשון שהתורה מלמדת אותנו הוא קרבן עולה הנשחט בצפון. "העולה היא קדש קדשים המופיעה מיסוד הקדש העליון ומעלה את כל אופי החיים אל הרום העליון עד שהכל אובד את התוכן החלוני המוגבל, ותופס לו מכון בקדש". ודוקא שחיטה בצפון "שבו עומד כח הנשגב להפוך את כל רע לטוב וכל חושך לאור, וממקום אשר משם הרעה תפתח (=מצפון תיפתח הרעה) משם יוצא האור ועדן הטוב"(על פי עו"ר א' ע' קע"ב).
 
העולה מתקנת את כל כחות החיים גם הטובים וגם הרעים, ומסוגלת לקדש את חיי החול, על כן נקראת היא קדש קדשים. כשנבין ונתחבר לעולה, מתוך כך נצליח לבטא את עבודת ה' הטהורה גם בשאר הקרבנות, כגון שלמים שבהם אנו נהנים באכילתם, על כן פתחה התורה את פרשת הקרבנות בקרבן עולה.
 
פרק ב' עוסק במנחה, "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סלת יהיה קרבנו, ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה"(ב, א). רש"י מבאר (על פי הגמ' במנחות קד:) "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה, עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". אם כן, המנחה מבטאת את ההתמסרות הכוללת של האדם לקב"ה, "כאילו הקריב נפשו". ישנו צד נוסף במנחה, שהרי היא מהצומח, שאין בו נפש, ועל כן מבטאת היא את עילוי הכוחות של כל ההויה אל הקב"ה ולא רק את הכחות הנפשיים. לפי כך, המנחה יש בה מן הביטוי הכולל של כל הקרבנות. זהו שאמר מלאכי "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"(ג, ד). לפי דרכנו, מובן מדוע הקרבן הראשון המופיע בתורה נקרא מנחה. "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה"(בראשית ד, ה), זאת משום שהקרבן ענינו קידוש האדם בכל כוחותיו וקידוש העולם כולו על כל מרכיביו, ודבר זה מודגש ביתר עוז דוקא במנחה.
 
ככל שנחנך את עצמנו ואת ילדינו לקידוש החיים כולם, ונדע להתבונן במציאות של החול והקודש הטוב והרע במבט אלֹקי, נזכה ל"והשב את העבודה לדביר ביתך".
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry