שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת קדושים

פרשת קדושים

מאת הרב דני איזק
 
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט' ב'). מבאר המדרש רבה (כד' ט') "קדושים תהיו יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם", ואנו למדין מפרעה  הרשע שנאמר "ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה", יכול כמוני תלמוד לומר אני פרעה גדולתי למעלה מגדולתך". מדרש זה קשה, מדוע נחשוב שנהיה קדושים כמו הקב"ה, וכי יעלה על דעתנו להשוות  עצמנו לקב"ה? ונראה להסביר שהמדרש התקשה בפשט הכתוב האומר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם, דהיינו שהסיבה שתהיו קדושים כי אני קדוש, על כן מקשה המדרש הלא אין קדוש כה' וא"כ קשה החצי האחרון האומר כי  קדוש אני ה' אלוקיכם. על כן מבאר המדרש שהפסוק מלמדנו "שקדושתי למעלה מקדושתכם" וזאת למדים אנו מהמילה "אני".
 
אלא שעתה תחזור הקושיא למקומה מהו כי קדוש אני.
 
מו"ר הרב צבי יהודה קוק ביאר שיש שני מובנים לפסוק "קדושים תהיו", המובן הראשון הוא לשון ציווי, אתם חייבים להיות קדושים (הוו פרושים מן העריות כדברי רש"י, או שלא תהיו בגדר נבל ברשות התורה כדברי הרמב"ן). המובן השני הוא לשון הבטחה ומציאות, שאתם ודאי תהיו קדושים, ואי אפשר אחרת, שהרי "כי קדוש אני ה' אלוקיכם", אתם שייכים לי על כן ודאי תהיו קדושים.
 
שני המובנים  אמיתיים כמו בכל הדברים העליונים ש"אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי (תהילים סב' יב'), ועל כן פשט הפסוק הוא שאתם מצווים להיות קדושים ובוודאי תהיו קדושים (ע' שיחות הגרצ"י).
 
לפי הסבר זה יובן הפסוק "כי קדוש אני ה' אלוקיכם", שהרי קדושתי למעלה מקדושתכם דהיינו שהיא היסוד והמקור של חייכם ועל כן המהות הפנימית של חייכם היא הקדושה. עתה מובנת ההבטחה האלוקית שאנו נהיה קדושים כי זוהי עצמיותנו, ועל כן ניתן לצוות אותנו לחיות חיי קדושה.
 
במדרש (מ"ר כ"ד, ח') ר' אבין מביא משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירים לקב"ה בג' קדושות, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. זהו שהכתוב אומר "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו", (ופעם נוספת) "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא כ', ז'). ואינו מובן מדוע לקב"ה קדושה אחת ולישראל שתיים? ונראה להסביר שלישראל יש שתי בחינות של קדושה, האחת שאנו קונים ע"י מעשינו, והשניה שאנו זוכים לקדושה האלוקית העליונה שהרי קדושתי למעלה מקדושתכם (כמו שביארנו לעיל). בצורה הגלויה קודמת הקדושה שאנו פועלים ועל גביה באה הקדושה המקורית הטהורה, כך מלמדת אותנו הגמ' במס' יומא (לט.), ת"ר והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה. מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה. בעוה"ז – מקדשין אותו לעוה"ב.
 
אולם בהתבוננות פנימית, שהיא אמיתית יותר, אנו מבינים שהקדושה המקורית האלוקית שלנו היא קודמת, ורק בגללה יכולים אנו להיות פועלים קדושה בעולם. זוהי תכונה שטבועה בנו מרגע יצירתנו, כדברי הגמ' בחולין (צב:) "ישראל קדושים", לא מדובר שם על אדם מסוים שהתקדש ע"י מעשיו אלא בתכונה המהותית של כולנו בהיותנו ישראלים. א"כ באדם מישראל יש קדושה בכח ותפקידו להוציאה אל הפועל בבחירתו, ואז היא מתגלית בעולם בשיא תפארתה. אולם אצל הקב"ה אין בכוח ובפועל, אצל הקב"ה "הוא אמר ויהי", אין אצלו רצון שצריך לבטא אלא הרצון האלוקי הוא פועל וכדברי הרב קוק ש"היכולת האלוקית בחפצו היא קשורה" (אוה"ק  ג' עמ' מב').
 
לפי"ז מובן מדוע לקב"ה יש כתר קדושה אחד ולישראל שניים. מתוך המקור האלוקי היחיד ומיוחד שאין בו חילוק כלל, מופיעה הקדושה המקורית של ישראל בכוח, ודורשת מאיתנו להיות קדושים בפועל, וכדברי הפסוק דלעיל "אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי".
 
הגדרת הקדושה נלמדת כבר בפסוק הראשון "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". מופיעים שני שמות "ה'" ו"אלוקים". אנו אומרים במזמור לתודה (תהילים ק' ג') "דעו כי ה' הוא האלוקים...",  ומבאר הרב קוק, "היסודות המביאים את האדם לשמחה בעבודת ה', הם  באים מתוך הידיעות על דבר הרוממות האלוקית העומד למעלה מכל הגבלה, וממעל מכל איזה חוק טבעי שיכול לעכב את עומק הטוב ואת גודל החסד מלהתפשט בעולם. וזהו שם "ה'" המבטא את הקדושה העליונה האלוקית, השולטת על כל החוקים שבטבע. אבל דוקא הגובה הזה יוכל להיות גורם, מצד חולשת הכרתו של האדם, שיחשוב האדם שאינו יכול להיות קשור בקדושה הנשגבה אשר אין לה ערוך כלל וכלל. על כן הננו צריכים לדעת, כי ה' הקדוש, המתעלה מכל החוקים והגדרים, הוא האלוקים שמיסד את כל החוקים ומסדר כל הטבעים, והוא המתיחס אל היצורים המוגבלים  ביחס של קירבה גדולה, שהיא מלאה השגחה של חמלה ורחמים לאין סוף בתכלית  (עו"ר א' עמ' רכ"א'-ב'). דהיינו ששם ה' = הקדוש והנשגב מעל חוקי העולם, מתגלה ומיחס אל המציאות העולמית המוגבלת = אלוקים.
 
כך גם הפשט בפסוק שלנו, אנו חייבים להיות קדושים כמו שה' אלוקים קדוש, כמו שהוא משגיח עלינו עם עוצם פרישתו וקדושתו, כך גם אנו חייבים להיות קדושים המתחברים למציאות העולמית ולא פורשים ממנה.
 
הפסוק אומר "אני ה' אלוקיכם", ולא אני ה' אלוקים. יש כאן התיחסות ספציפית אל עם ישראל. ניתן לבאר זאת על פי דברי הרב קוק (אוה"ק ב' עמ' תפ"ח). בעולמנו מוצאים אנו רע וטוב על כן "ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, שאיפת הרע הגמור, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם, זוהי האלילות. השאיפה השניה מכרת את הרע ברשעתו, ומתוך כך מתיאשת יאוש מוחלט מכל היש, זוהי התפיסה הבודהיסטית. השאיפה השלישית היא יאוש למחצה כלומר להתיאש מהרע ולמסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים שזהו הצד הטוב שלהם, זוהי התפיסה הנוצרית. השאיפה הרביעית עומדת להציל את הכל, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ועוד יותר מכך להפוך את הרע לטוב גמור. זוהי שאיפת ישראל המתבטאת במעמקי התורה ביסוד האמונה, בהליכות  החיים". רק ישראל מצד סגולתם האלוקית – "ישראל קדושים", יכולים להביע בשלימות שה' הוא אלוקים, על כן אומרת לנו התורה "כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
 
הביטוי המעשי הראשון של הקדושה הוא בפסוק המצורף  לציווי הקדושה, "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם" (פס' ג'). מביא רש"י את הגמ' בקידושין "איזהו מורא אב, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו, ואיזהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא". לקדש את ה' בפעולה אחת הירואית אמנם זה חשוב, אך החובה היותר קשה היא לחיות את החיים הרגילים השגרתיים בקדושה. אפילו כיבוד הורים היום יומי יש בו צד של סיפוק ותחושה שעשיתי משהו חשוב. גם בלקדש את השבת יש את תחושת החגיגיות והקדושה. אמנם דוקא המורא מאביו ומאמו והשמירה של השבת היינו להיזהר מלהכשל  בדברים הקטנים והפשוטים, בהם אנו מביעים את חיי הקדושה שלנו המתפשטים לכל חלקי חיינו בלא שיעור כלל.
 
הקדושה מתבטאת במעשים בין אדם למקום,בין אדם לחברו ובין אדם לארצו. אנו נתייחס לפסוק הידוע "...ואהבת לרעך כמוך..." (יט' יח'), שעליו אמר ר' עקיבא "זה כלל גדול בתורה". זוהי תביעה שקשה להבינה, כיצד יגיע אדם למעלה כזו שיוכל לאהוב את חברו כמו את עצמו.
 
הפסוק אומר ואהבת ...כמוך,  מתוך כך יוצא שהאדם חייב לאהוב את עצמו קודם כל ואח"כ יוכל לאהוב גם את חברו. לכאורה אם יאהב את עצמו הוא אגואיסט ואגוצנטרי וכיצד יאהב את חברו.
 
אולם בהבנת המצווה כחלק מהציווי הכללי של הקדושה יובנו הדברים. הקדושה מלמדת אותנו שיש לנו נשמה אלוקית טהורה המתגלית ומתבטאת בכל חלקי נפשנו רוחנו וגופנו, על כן אוהבים אנו עת עצמנו. מתוך מבט זה אנו יכולים לאהוב גם את זולתנו.
 
אהבת האחר הנובעת מזלזול בעצמיותו של האוהב אינה אהבת אמת וסופה ליפול. כך מבאר הרב קוק (אוה"ק ג' עמ' יג') "המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת,שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה".
 
ארץ ישראל היא המקום היחידי שקדושתנו יכולה להתבטא בשלימות, ועל כן מצווים אנו לחיות בצניעות ובקדושת המשפחה  כדי ש"ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (כ' כב').  אנו מצווים להתייחס אל הגידולים שמגדלת הארץ בקדושה ועל כן "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" (יט', כג' כד'). אנו מצווים לבטא את "ישראל קדושים" ביחס הנכון שבין אדם לחברו.
 
בימים קשים אלו שיש משברים רוחניים בקשר אל ארצנו הקדושה, ובקדושת צניעות החיים, וישנם מתחים פנימיים קשים חייבים לחזור ולשנן את מהותנו שהיא הקדושה האלוקית המקורית, ולדעת שאנו מצווים לבטא אותה בפועל על ידי מעשינו.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry