שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


פרשת מסעי

מאת הרב דני איזק
 
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה" ובהמשך הפסוקים "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה". לכן מבקשים הם "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן".
 
משה רבינו מגיב בתגובה חריפה מאוד, ואומר" האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? לאחר מכן הוא מזכיר את חטא המרגלים ומשווה את בקשת בני גד ובני ראובן למעשה המרגלים. בסוף דבריו אומר משה "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל".
 
אמנם בקשתם לא היתה הגונה שהרי עבר הירדן נכבשה ע"י כל עם ישראל וכולם הסתכנו במלחמות הללו וא"כ גם הם צריכים לתרום את חלקם במערב הירדן. אך לפי זה  משה היה צריך לתקוף את חוסר המוסריות שבטענתם זו, אולם מדוע להשוותם לחטא החמור של המרגלים ולקרוא להם תרבות אנשים חטאים.
 
בעיון בפרשה נלמד שנקודת המבט המרכזית של בני גד ובני ראובן היא המקנה. התורה פותחת ואומרת שיש להם מקנה רב, ובזאת רומזת לנו התורה שחיי השבטים הללו נסבו סביב המקנה. אמנם אין התורה מתנגדת למציאות העולמית החומרית אולם כל זאת בתנאי שהעשירות היא אמצעי.כשהאמצעי הופך למטרה אז הוא פסול, כי האדם משועבד לממונו ונהפך לעבד למציאות החומרית, במצב כזה כל ההסתכלות שלו היא מתוך מבט נמוך. זהו שהתורה אומרת "ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מרעה", זוהי הסתכלות שטחית וחיצונית. עם ישראל עומד לעבור את הירדן ולהכנס לארץ האלוקית שבה, ורק בה, יוכל הוא לממש את תפקידו ולגלות את כל כוחות החיים הטמונים בתוכו.
 
מפורסמים דברי רש"י (דברים י"א,י"ח) "ושמתם את דברי אלה- אף לאחר שתגלו (ספרי), היו מצוינים במצוות הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים". מדברי רש"י אלו אנו למדים שאפילו מצוות שהם חובת הגוף כתפילין ומזוזות, ערכם המלא הוא רק כשמקיימים אותם בארץ, ואילו בחוץ לארץ החובה היא משום "הציבי לך ציונים".
 
הרב קוק בספרו "אורות" כותב: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני לאומה דהיינו אמצעי למטרת התאגדות האומה והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני  אלא ארץ ישראל היא יצירה אלוקית עצמית הקשורה בקשר חיים עם האומה."
 
קשר חיים פירושו שהאומה חיה חיים ממשיים רק בארץ ישראל, ואילו הגלות היא בית קברות לאומה הישראלית (כדברי הגר"א), וכמו שבחיי האדם הפרטי הוא אינו נזקק להסברים שכליים מדוע הוא נושם אלא הבריאות הנורמלית והאינסטינקטיבית גורמת לו לנשום, כך האומה בטהרתה נמשכת באופן טבעי ופנימי אל ארץ ישראל משום שהיא ארץ החיים. אולם ישנם מצבים של נמיכות הרוח באומה ואז החיים הפנימיים של האומה אינם מתגלים, וממילא היחס לארץ ישראל הופך לחשבון תועלתי.
 
זהו חטאם של המרגלים שמתוך שלא חיו את הקשר הפנימי לארץ ישראל מצאו פגמים בארץ והוציאו את דיבתה. חטא זה גרם לכך ש"ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה'". טלטול האומה במדבר יגרום לדור החדש שיצמח לעשות חשבון נפש בקשר שלו עם ארץ ישראל, ויעורר בו געגועים אמיתיים ופנימיים לקדושת הארץ.
 
משה רבינו כששומע את דברי בני גד ובני ראובן, חושש שהמחלה שלקו בה המרגלים תצוץ מחדש שהרי בני גד ובני ראובן לא מבינים את הקשר הפנימי של האומה לארץ ישראל, ולכן משה מגיב בתקיפות.
 
בני גד ובני ראובן נגשים למשה "ויאמרו גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו", ומבאר רש"י "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם, ומשה אמר להם שיעשו את העיקר עיקר ואת הטפל טפל, "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".
 
מתברר לנו שלא רק היחס הנכון לארץ ישראל פגום אצלם, אלא זוהי "שיטה" המתייחסת לחומר כדבר העיקרי ולכן מקדימים את הצאן לטף. (וודאי שיש קשר בין החשבת הממון למרכז החיים, לבין זלזול בקדושת הארץ וכל המנתח את התהליכים שאנו עוברים כיום בעין פקוחה יודע זאת בוודאות).
 
בני גד ובני ראובן אומרים למשה "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם..."ובהמשך "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש את נחלתו". דברים אלו הם תשובה לדברי משה שטען נגדם "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור את הארץ אשר נתן להם ה'". בני גד ובני ראובן הבינו את דברי משה רק כטענה על כך שהם גורמים רפיון ופחד לשאר השבטים, כי השבטים סברו שהם מפחדים מהמלחמה ומחוזק יושבי הארץ. על כך משיבים הם שהם יהיו החלוצים שילכו בראש המחנה. ואם שאר השבטים יתלוננו מדוע זוכים שני השבטים הללו בנחלתם לפני ששאר השבטים יזכו בנחלה שלהם, על כך עונים בני גד ובני ראובן שלא ישובו אל בתיהם לאחר הכיבוש לחוד, אלא אחר שיחלקו את הארץ.
 
מדברי בני גד ובני ראובן למדים אנו שהם הבינו את התרעומת עליהם, רק מהצד המעשי, על כך עונים הם שאף אחד לא יפגע מהם, וזהו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". אולם משה עונה להם "אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה". ושוב בפסוק הבא "לעבור לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'..." וכן בפסוק שלאחריו "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל...", מתוך כך יזכו בני גד ובני ראובן שגם נחלתם שבעבר הירדן תתקדש, "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".
 
מבאר הנצי"ב, שהם אמרו שלא ישובו אל בתיהם עד שיחלקו את הארץ כדי שלא תהיה תרעומת של ישראל עליהם, אולם משה מדגיש שהסיבה העיקרית היא כדי שהארץ תיכבש לפני ה' שהרי קדושת הארץ תלויה בחילוק ובירור כל אחד את נחלתו, ומתוך שארץ ישראל תתקדש גם עבר הירדן תתקדש (על אף שקדושתה קלה מקדושת הארץ, בכל אופן יש בה קדושה).
 
כידוע ארץ ישראל נכבשה בשבע שנים, ולאחר מכן חלוקת הנחלות נמשכה עוד שבע שנים. קצת תמוה מדוע החלוקה ארכה כל כך הרבה שנים. ניתן לבאר שאין החלוקה רק חלוקה טכנית חיצונית, אלא כל אחד צריך להתחבר לנחלתו במובן הפנימי והנפשי, כי הרי הקשר לארץ ישראל הוא קשר של חיים ואת הקשר הזה צריך לפתח ולהרגיש, ומתוך כך כל אחד יכול למצוא את "הנקודה האישית" שלו בארץ ישראל ואז לקבל את נחלתו, וכך לחיות חיים שלמים יותר.
 
מתוך תשובתם של בני גד ובני ראובן משמע שהם הבינו את דברי משה, שהרי הם אומרים "טפינו נשינו מקנינו וכל בהמתינו יהיו שם בערי הגלעד", הם מקדימים את הטף והנשים למקנה.
 
ובהמשך דבריהם "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה..." הרי שהבינו שאין כאן רק מניעת תרעומת משאר השבטים, אלא יש כאן עניין בעבודת ה'.
 
בפרק ל"ג פסוק נ"ג אומרת התורה "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", וע"כ כותב הרמב"ן: "ועל דעתי זו מצוות עשה, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה". וכן מאריך הוא בספר המצוות להוכיח שנצטווינו לרשת את הארץ, "מצווה זו היא מצוות עשה לדורות שמתחייב בה כל אחד מאיתנו ואפילו בזמן הגלות".
 
כידוע הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה בתרי"ג המצוות את מצוות ישוב הארץ. יש מקצת מהמפרשים שרצו ללמוד מכך שהרמב"ם סובר שאין מצוות עשה כיום ליישב את ארץ ישראל. אולם הוכחות רבות נאמרו שהרמב"ם סובר שיש מצוות יישוב הארץ בימינו, ונתנו הסברים רבים מדוע לא מנה הרמב"ם מצווה זו כאחת מהתרי"ג על אף שהיא מצוות עשה.
 
לפי מה שביארנו עד כה במרכזיותה של ארץ ישראל לכל התורה כולה ולכל חיי האומה בשלמותם, מבאר הרב קוק שהרמב"ם לא מנה את יישוב הארץ במניין המצוות מפני שהיא מצוה הכוללת את כל התורה כולה, והרמב"ם קבע בכללי המניין "שאין למנות הצווים הכוללים את התורה כולה".אם כן אין כאן מיעוט במצווה, אלא אדרבה מתוך חשיבותה אין היא נמנית כמצוה פרטית.
 
בתקופת בין המצרים כשנחרב בית מקדשינו ושממה ארצינו, נתחזק בקשרינו הפנימי לארצנו, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry