שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת במדבר

פרשת במדבר

מאת הרב דני איזק
 
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר".
 
התורה מדגישה את המקום (-במדבר סיני) שבו מצווים ישראל על המפקד ומדייקת בציון הזמן
 
(-חודש ב', שנה ב'). לעומת זה במנין השני של ספר הפקודים בפרשת פנחס (פ' כו', ג') "וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב על ירדן ירחו לאמור". אין התורה מציינת לנו את הזמן של המפקד אלא רק את מקומו.
 
רש"י מבאר בפרשתנו: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן (שמות יב') וכשנפלו בעגל מנאן (שם לח') לידע מנין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".
 
בשמות יב' אין מנין ממש אלא רק נאמר שם "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (פס' לז').
 
עם ישראל נמצא במדבר כבר למעלה משנה, וצריך לעבור דרכו לארץ ישראל. המדבר משפיע על האדם השפעות שונות וסותרות. המדבר שהוא מקום הפקר, מושך אליו אנשים הנמצאים בשולי החברה ואינם מסוגלים לחיות חיי חברה נורמליים. גם אלו הבורחים מהשלטונות מוצאים מסתור במדבר, כדוד בשעתו כשברח מפני שאול המלך.
 
מאידך, מוצאים אנו במדבר אנשים רגישים הרוצים לשמוע את קולם הפנימי, על כן מתבודדים הם במדבר והנוף והאקלים המיוחדים משפיעים עליהם כך שהם "מוצאים את עצמם". המדבר יכול לגרום לאדם לחיות חיים שפלים כאותם נוודים הנמצאים במדבריות. גם אותם "המחפשים את עצמם", יש חשש שימצאו דברים סובייקטיביים שאינם קשורים לאמת האלוקית שהיא באמת עצמיותם. אם ביחיד קיימים החששות הללו, בעם שלם הסיכון גדול פי כמה.
 
על כן צוותה התורה למנות את ישראל במדבר, להדגשת חשיבות של כל אחד ואחד, כך שלא יגיע לחיים מנוולים. זהו שהתורה אומרת "שאו את ראש כל עדת בני ישראל..." (פס' ב'), דהיינו, שהמניין הוא לנשא ולרומם כל אחד ואחד מבני ישראל. הרמב"ן (א' מה') כותב " כי הבא לפני אבי הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים...". מפרש לנו הרמב"ן שהמניין נעשה בצורה כזו שמשה ואהרון יברכו כל אחד ואחד, וודאי שברכתם מועילה לנשא כל יחיד ויחיד מישראל. אם יצליח כל אחד להתנשא, ממילא החשש השני, לפיו המדבר עלול לגרום לאדם להסתכל הסתכלות סובייקטיבית וקטנה בניתוק מהמקור האלוקי, סר מעל הפרק. התרוממות אמיתית של אדם מישראל מביאה אותו להתחבר לעצמיותו באמת, וממילא מוצא הוא את נשמתו האלוקית ומתחבר ע"י כך לקב"ה. גם צורת המחנה, בה סובבים השבטים כולם את "הלב" - המשכן, שהוא הנותן חיות לכל האיברים, מבטיחה שהמדבר לא רק שלא יזיק לנו אלא עוד יפעל עלינו לטובה.
 
דוד המלך (מזמור סג') מזמר: "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה", "אלוקים קלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים" "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך" (פס' א' ג'). דוקא המדבר המלמד את האדם צמא מהו ועייפות מהי, מביא את דוד להעביר תחושות אלו לרצון לדבוק בקב"ה, ובאמת זוכה הוא לכך "כן בקודש חזיתיך..."
 
כך עם ישראל כולו זוכה לגילוי עוצמת חיים במדבר, שלבסוף יביאהו לזכות בארץ ישראל, ארץ ה'. (על אף המשברים שהיו במדבר, בסיכום, יצא עם ישראל מחוזק מהניסיון המדברי)
 
ה"מדרש רבה" אומר: "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב "נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגול"? בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני ירדו עמו כ"ב אלפים מרכבות שמלאכי השרת, והיו כולם דגלי דגלים,כיוון שראו אותם ישראל, מייד נתאוו לעשות דגלים כמותם כדכתבי "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", אמר הקב"ה, חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאוויתם דכתיב "ימלא ה' כל משאלותיך". מבאר הרב קוק ( מדבר- שור עמ' כד'), שהמדרש דימה את הר סיני לבית היין, כי נודע בסגולות היין שמגביר את כוח התכונה הטבעית, ע"כ "נכנס יין יצא סוד". וכאן ג"כ, כשראו ישראל את העבודה הקדושה של מלאכי השרת, שראו אותם חונים איש על דגלו כפי טבעו, נתעוררו ישראל לבקש עבודה כל אחד לפי טבעו. אולם, בעצם, מצוות התורה לא שייך דגלים ופרטים כי כולם שווים לטובה, אך בעניינים המסורים ללב יש הבדל בין אדם לרעהו. על כן אמר "נרננה בישועתך", דהיינו רינה של תורה. בחלק הקשור לנפשו ורגשותיו של האדם שייכים הדגלים, כך שמחד כולם סובבים את המשכן אך יכולים להגיע גם לעבודת ה' המייחדת כל איש מישראל וכל שבט ושבט.
 
הפסוק בו פתחנו מציין את זמנו של המניין. המניין נערך בחודש השני בשנה השנית. המושג 'שנַיִם' יכול להתפרש כ"שניות" דהיינו ע"ז הנפרדת מהמקור האלוקי האחד. אולם מאידך, יכול מספר זה להוות המשך להופעת המקור האלוקי, ע"י מעשה האדם הפועל בעולם ומשכללו. כשעולה על דעתו של האדם מחשבת הבל, שאמנם הקב"ה ברא את העולם, אך לאחר מכן כל הנהגת העולם תלויה בכוחות הטבע, בניתוק מהמקור האלוקי- זוהי עבודה זרה. יציאת מצרים לימדה אותנו שהקב"ה הבורא עולם ממשיך כל הזמן להנהיג את העולם "ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". על כן עושה הוא לנו ניסים הנצרכים לנו, באותו זמן שאנו זקוקים להם. אם ברור שהבריאה האלוקית ממשיכה כל הזמן, אזי המעשה שלנו הוא המשך למעשה האלוקי, ו"כל מעשינו פעלת לנו". בדרך זו 'שנַיִם' הוא חיבור נפלא המחבר את כל חיינו לשורש האלוקי. על כן מדגישה התורה שהמניין היה בחודש השני בשנה השנית, - לצאתם ממצרים.
 
כשהאומה מתחילה לצעוד ולהתקדם בתהליך הגדול שיביא אותה לבסוף לגאולה שלימה, צריכה היא להבין את הסיכונים שיהיו בדרכה, אך מכך תצא מחוזקת ע"י חיבור לתורה, וע"י התנשאות אל עצמיותם, ומתוך כך יהיו פועלים עם ק-ל וימשיכו את מעשה הקב"ה בעולם.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry