שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת פינחס

פרשת פינחס

מאת הרב דני איזק
 
בפרשתנו נפגשים אנו בשני מנויים שהם אמנם פרטיים, אך הם מלמדים אותנו עקרון כללי.
 
המנוי של פינחס לכהונה, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (כה', יג'). מבאר רש"י "שאעפ"י שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרון, לא נתנה אלא לאהרון ובניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה כאן, וכן שנינו בזבחים, לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזימרי".
 
המנוי השני הוא מינויו של יהושע כמנהיג עם ישראל לאחר מות משה "...קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת עליו את ידך עליו" (כז' יח'). המדרש רבה (כא' יד') מבאר "יפקוד ה' אלוקי הרוחות, מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר הנחלות אלא כיוון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי".בקשתו של משה שאחד מבניו ימשיך את מנהיגותו מעוגנת בהלכה, וכפסק הרמ' (הל' מלכים פרק א' הלכה ז') "מאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו לעולם שהמלכות ירושה להם שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל...ולא המלכים בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה".
 
עונה הקב"ה למשה "נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, ואילו יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל".
 
ישנם אנשים ש"יודעים" תורה, אך אינם דבקים בה באמת בחייהם. הם אנשים מאוד מוכשרים ופקחים, אך אין להם אישיות של תורה. אנו לא מתלהבים מאנשים כאלה, ואף צריכים להזהר מהם, כי הרי הם חכמים ופעמים רבות הם מצליחים לסחוף עמהם רבים, אך תורת אמת אין כאן. ודאי הוא שמנהיג רשמי של ישראל אסור שיהיה כזה, כי הנזק שיגרום הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פוליטית הוא אדיר.
 
חז"ל במס' ברכות (ז:) למדו אותנו "ואמר ר' יוחנן משום רשב"י גדולה שימושה יותר מלימודה שנאמר "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו", למד לא נאמר אלא יצק". מבאר הרב קוק "אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כי אם כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה.  והכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותם. וזה ההרגש א"א לבוא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של תלמידי חכמים".
 
יהושע המסדר את הספסלים והמחצלאות בבית המדרש, לא זו בלבד שלא ראה בזה פחיתות כבוד, אלא אדרבא הביע בזה את הקשר והיחס הפנימי שלו לתורה ואת גודל אהבתו ללומדיה, על כן זכה להיות ממשיכו של משה.
 
המדרש רבה הדגיש שיהושע שרת את משה וחלק לו כבוד. כך מוצאים אנו בפתיחת ספר יהושע "ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר" (יהושע א,' א'). מתוך שבפסוק הראשון המקרא מדגיש שיהושע משרת משה, מבינים אנו שזוהי נקודה מהותית ומרכזית במעלתו של יהושע.
 
הרב קוק בפירושו במס' ברכות אומר, "התורה בהיותה תורת חיים, עיקר פריה הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כי אם עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, על כן גדול שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה".
 
הקשר הפנימי לתורה והיכולת לחיות קשר זה בכל דרכי החיים בפועל, הוא היסוד למנהיג אמיתי בישראל.
 
זהו שסיים המדרש בפסוק ממשלי "נוצר תאנה יאכל פריה". לתאנה אין זמן אחיד להבשלת פירותיה, אלא הפירות מתבשלים מעט היום ומעט למחר. מי שמסיח דעתו ולא יבדוק בכל יום את הגידולים לא יזכה לאכול את פירותיה. זאת אומרת שהחיבור לתאנה צריך להיות תמידי, ולא רק לעיתים, וכן חיבור מכל הבחינות והזוויות.
 
בבקשתו של משה נאמר "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר..." (כז' טז'), מבאר רש"י על פי חז"ל "אמר לפניו, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" אמנם תפקיד המנהיג הוא כללי, אך יחד עם זאת הוא חייב להתייחס בהסתכלות מיוחדת על כל אחד ואחד מישראל.
 
נראה לומר שתכונה זו, הקשה כל כך ליישום, קשורה קשר הדוק למעלתו המיוחדת של יהושע כמשרת משה. כשאדם מבטל עצמו אל מול התורה, וכשאדם חי בפועל את דביקותו בתורה, מסוגל הוא להבין גם את הכלל וגם את הפרטים הן בתורה והן באומה. בעיון בספר יהושע אפשר למצוא את דרך הנהגתו של יהושע שהפך את העם לשותף פעיל בכל שלבי ההתנחלות בארץ.
 
בהיסטוריה הקצרה שלנו בשובנו לארצנו, מצאנו מנהיגים שלא ידעו להתחשב בפרטים ועוד חמור מכך,שלא ידעו להתחשב בקבוצות פרטיות, זהו מתכון לכישלון, והעולה על רוחם לא יצלח.
 
המינוי השני הוא מינויו של פינחס לכהן, אחרי שהרג את זמרי ואת כזבי. הדבר קשה, שהרי התורה אומרת "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה" (שמות כ' כב'). ומבאר רש"י "הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך". אם כן כיצד זוכה פינחס לכהונה אחרי שהרג. אולם כיוון שכל מעשיו של פינחס היו אך ורק לשם שמים בלי פניה אישית, ובלי קלקול במידות המביא לפעמים לקנאות,על כן אין סתירה בין מעשהו של פינחס ובין הכהונה. וכך מבאר הנצי"ב "בשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב רגש עז גם אחר כך, אולם באשר מעשהו היה אך ורק לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא בנחת ובמידת השלום, ולא יהיה זה העניין לפוקת לב". זהו שהתורה יחסה את פינחס לאהרון הכהן, וכדברי רש"י (עפ"י סנהדרין פב.) "לפי שהיו השבטים מבזין אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא מישראל (ז"א שיש לו פגמים במדות שהרי הוא צאצא של עובדי ע"ז), לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרון".
 
מעניין שהמאבק הוא בין פינחס משבט לוי לזימרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. פגשנו את שמעון ולוי שהרגו שניהם את אנשי שכם מתוך קנאות לטהרת האומה הישראלית, וכדבריהם "...הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לג' לא'). אולם הבדל גדול יש בין מעשהו של שמעון למעשהו של לוי. כתוב שם "...ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו..." (בראשית לד' כה'). מבאר הנצי"ב, המלה "שני" מיותרת, אלא בא ללמדנו שאעפ"י שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מ"מ היו שנים,דהיינו שהיו שונים בדעתם. שמעון בא בדעת אנוש המקנא לכבוד בית אביו, ולוי בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון והיא אש שלהבת י-ה, ומ"מ מאש כזה ג"כ יש להזהר הרבה, ובלא זה היא מקלקלת הרבה". פינחס ממשיך את דרך אבי אביו, לוי, ומקנא לשם ה', ואילו זמרי שיסוד הקנאה של שמעון היה מתוך דעת אנושית, הוא הנאבק בדרכו של פינחס.
 
כבר הדגיש הנצי"ב, שעם כל מעלתו של לוי, והוא הדין מעלתו של פינחס, מנהיג בפועל הוא אינו יכול להיות. דרך זו שהיא עליונה מאוד וצריכה להיות דיקנית מאוד מסוגלת לתת כיוונים רוחניים, אך לא להיות ההנהגה המעשית. עם ישראל זקוק לאנשי מעלה כאלו שהם יטיפו בשער על המגמות העליונות והמוחלטות, אך המנהיג צריך להיות שונה, אולם הוא חייב להיות מחובר לאיש הרוח, כי לולא זה כל הנהגתו תהיה פרקטית וממילא קטנה, ולא יצליח למלא את תפקידו כמנהיג האומה, הצריכה לגלות את אור ה' בעולם הממשי. כך אמנם אומר הקב"ה למשה בפרשתנו "והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה..." (כז' יט'), דהיינו שיהושע הועמד בשירות מקדש התורה ובשירות כלל ישראל. והכהן יתן לו כיוונים רוחניים והוא יוכל ליישמם לטובת כלל ישראל.
 
הגמ' במסכת סנהדרין (פב.) מספרת "שתפס זמרי את כזבי והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסור בת יתרו מי התירה לך, נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה. פינחס ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו (למשה) לא כך לימדתנו הבועל כותית קנאים פוגעים בו...".
 
אולי ניתן לבאר שהתעלמותה של ההלכה ממשה, היתה משום שמשה הוא מנהיג האומה, ואסור לו לפעול בקנאות, אלא בדרך של סבלנות והדרגה, ומתוך אהבה להעלות את העם קומה אחר קומה. לעומתו פינחס שהוא כהן, מנהיג רוחני בלבד, הוא בדיקנותו הלימודית והרוחנית יכול להרוג את זמרי.
 
 אם נבין שיש תפקידים שונים באומה, יש המנהיג המעשי ויש הקפדנים הטהורים שלא נותנים לנו ליפול בחולשת המציאות, נדע לכלכל צעדנו בתבונה, ונבחין בין הצהרות אלו לאחרות, ובין מעשים אלו לאחרים, ולא נכשל מחד ח"ו בשנאה ובמעשים נוראיים, ומאידך לא נהיה רק פרגמטיים וראליים, אלא נדע ללכת בדרך ה' שהיא חיי עולם, הנטועה בתוכנו – בפועל. ודי לחכימא.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry