שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


פרשת שלח

מאת הרב דני איזק
 
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ..." (טו', לח').
 
הבגד הפשוט שהאדם לובש הופך להיות תשמיש מצווה, על כן פסק השו"ע (או"ח, ס' כא', ס"ב) "טליתות של מצווה שבלו אדם בודל מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה אלא זורקן והם כלים".
 
הבגד שלכאורה כל ייעודו הוא חיצוני, להגנה מהשמש ומהקור, ולכיסוי החלקים הצנועים שבאדם, הופך למעשה מצווה, דבר זה מופלא הוא ומלמדנו על הפרופורציות הנכונות שצריך לתת בין החלק הפנימי שלנו לחלק הגלוי.
 
הרמ' במו"נ (חא', פב') דן בחטא אדם הראשון. פרשה זו פותחת "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (ב', כה'). לאחר שחטאו ואכלו מעץ הדעת נאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (ג', ד'). לאחר מכן הם מתחבאים מפני ה', ואדם מסביר, "את קולך שמעתי בגן וארא כי עירום אנוכי ואחבא". הקב"ה שואלו: "מי היגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר ציויתך לבלתי אכול ממנו אכלת" (פס' יא'). לבסוף "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (פ' כא').
 
מכל זה למדנו שהצורך לבגד בא לאדם לאחר אכילתו מעץ הדעת באופן טבעי וספונטני, ובאמת הקב"ה מאשר שכך ראוי לו ולכן הקב"ה בעצמו עושה להם כותנות.
 
כל בן אנוש תרבותי מבין שאין ראוי לו לאדם ללכת עירום, ורק ילדים קטנים מאוד או אנשים ברברים החיים בדומה לבהמות אינם מבינים זאת. לפי זה יוצא שבעקבות החטא עלה האדם במדרגתו, ממדרגה הדומה לילד חסר דעת לאדם בר דעת ותרבותי. אם כך הדברים הרי יצא האדם נשכר מהחטא.
 
הרמ' מביא מקשה ששאל, שמפשט הכתוב נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כבעלי החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע, וכאשר עבר על ציווי ה' הגיע לשלימות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהיה בו רוח ההבחנה המצוי בנו ובו מהותנו, והנה זה תימה שיהיה עונשו על מריו, לתת לו שלימות שלא היתה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם חטא והרבה לפשוע ואז נעשה כוכב בשמים.
 
הרמ' מיישב קושיא זו ומבאר שהשכל אשר ה' השפיע לאדם שהוא שלמותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני חטאו ועליו נאמר שהאדם בצלם אלוקים ובדמותו, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר וזה היה מצוי באדם בעודו שלם קודם החטא. אולם לאחר שחטא, נפל האדם ממעלתו, ויודע הוא להבחין רק בין הטוב לרע שהם דברים שנתקבלו אצל בני אדם כטובים ורעים, אך מדת הטוב והרע שבהם משתנה במושגי בני האדם ממדינה למדינה ומעם לעם. במצבו השלם התהלך האדם עירום, כי כל שמושו באברי גופו היה כפי ההכרח ככורח טבעי שאין בו חושניות וקלקולים חמריים, כי כשהאדם חי במציאות של אמת ושקר גם גופו הוא חלק מהשלמות שלו כאדם עובד ה'. אולם כשירד האדם בהתבוננו בחיצוניותם של הדברים כמו שנאמר "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים (בראשית, ג' ו'), נפל הוא להשגה של טוב ורע, ובמצב נמוך זה יש חשש שהגוף ישפיע על האדם  להתייחס לחיצוניות שלו ולהמשך אחריה, ובכך ישכח את עצמיותו הפנימית המוליכה אותו לחיים אלוקיים, על כן צריך הוא לכסות עצמו. נמצינו למדים שערכם של הבגדים הוא מהצד המוסרי שאדם בר מעלה ראוי לו ללבשם לפי יתרונו השכלי.
 
הגמ' במס' ברכות (סב:) דורשת את הפסוק "ויקח דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט" (לא' כד'), אר' יוסי בר חנינא כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מא', א') והמלך דוד זקן וגו' ויכסהו בבגדים ולא יחם לו". מבאר הרב קוק שכל ההנאות האנושיות יש בהם שני מיני תועליות, תועלת גשמית כצרכי החומר שבהם האדם שווה לכל בעלי החיים, וישנה תועלת הקשורה לאדם באשר יש בו רוח מיוחדת. ראוי תמיד להכיר שיסוד הדבר ועיקרו היא אותה התועלת שיש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם. הבגדים יש בהם תפקיד להגן על האדם מהקור, ומבחינה זו בעלי החיים עולים על האדם באשר אצלם הלבוש הטבעי שלהם דהיינו עורם ושערם או צמרם מגן עליהם. התועלת השניה היא שמהבגדים שהאדם מתהדר בהם נמשך כבוד הראוי לאדם לפי יתרונו השכלי, וכדברי ר' יוחנן (מס' שבת קיג.) שקרא לבגדיו מכבדותי (שמכבדין בעליהן – רש"י). על כן ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העיקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, ומפני טעם זה נזדמן גם כן ההכרח הטבעי שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מהקור. על כן המבזה את הבגדים שמצדם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שביטל העיקר בטלה הטפילה.
 
נמצינו למדים שהבגדים הם ביטוי לכבוד האדם, וביטוי לחלק האלוקי שלו, על כן אדם רוחני ופנימי ודאי הוא שיהיה צנוע בלבושו, כדי שהופעתו תאמר לכל אדם שיתייחס אליו אל החלק השכלי והמוסרי ולא אל החלק החיצוני והחמרי (לא כאותם הטוענים שהלבוש לא אומר כלום. אמנם צריך להזהר שלא לשפוט באופן קטגורי את האדם על פי לבושו, אך מאידך אין לזלזל בצורת ההופעה של האיש וק"ו של האשה).
 
 כשאנו לובשים טלית מצויצת אנו מכריזים לכל העולם שיש לנו "מדים" אלוקיים ואנו "חיילים" המוכנים כל הזמן לעבוד את עבודת ה'. זהו גילוי של הפנים הנסתר, וזהו ביטוי לחיים אלוקיים על פי הערך הרוחני של האדם, ואין ספק שיש כאן קידוש ה' גדול המאיר שפע של קדושה על העולם כולו.
 
הציצית נקראת כך מלשון ציץ השדה שהוא יציאה אל הפועל, וכל המצוות שאדם עושה על ידם האדם הוא בפועל" (מהר"ל חידושי אגדות ד', עמ' ע"ח). האדמה יש לה כוחות שהם בכח ועדיין לא התגלו בפועל, והציץ הפורח הוא המימוש וההופעה בפועל של כוחות האדמה וכך מתמלא תפקידה. האדם, הנקרא על שם אדמה, גם הוא יש לו כוחות שחייב להוציאם ולגלותם, והוא יממש את כוחותיו המחברים נשמה וגוף, על ידי המצוות שהם מעשים אלוקיים בגופו. הבגד שתפקידו האמיתי לכסות את הגוף על מנת שהכוחות הרוחניים יתגלו ויפעלו בחיים, יכול גם להוות כלי שבו מתהדר האדם ומבליט את חיצוניותו, ואז לא רק שאינו מועיל אלא אדרבא מוריד את האדם עמוק יותר לשיעבוד החומרי. על כן בקצה של הבגד מטיל האדם את הציצית, באמרו שכל הבגד כולו, ללא שיור, תפקידו הוא לחבר את האדם לפנימיותו וממילא יעשה האדם את המצוות בפועל."וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".
 
לא רק שהבגד מקרין ומגלה את פנימיות האדם וממילא משפיע על האחרים, אלא גם הלבוש משפיע מבחוץ על פנימיות האדם. הגמ' בסנהדרין (עד.) אומרת שאם גוזרים על ישראל לעבור עבירה בפרהסיה יהרג ואל יעבור אפילו על מצוה קלה. "מאי מצוה קלה, אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנות ערקתא דמסאנא", דהיינו "שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כן ודרך ישראל בעניין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים" (רש"י). ניתן ללמוד מגמ' זו (על אף שאין זו ההגדרה ההלכתית המדוייקת), שהלבוש החיצוני הצנוע גורם לעם ישראל לחיות חיים אלוקיים, ועל כן השינוי הקטן הזה הוא הרס עצום ועל כן יהרג ואל יעבור (נוסיף שוב, שזה שלא כאומרים שהלבוש לא משנה, לא רק שמביע את הפנים, אלא הוא גם משפיע מהחוץ אל הפנים).
 
כשאדם מתבונן בציצית התועלת המיידית היא שלא יעשה איסורים ולא ילך אחרי יצריו, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אמנם מתוך הבירור שהציצית מבררת לו, ביחס בין הכוחות הרוחניים הפנימיים והכוחות החיצוניים הגופניים, יבוא האדם לחיות בקום ועשה חיים אלוקיים וקדושים, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם". חיים כאלה הם הביטוי של היעוד האלוקי שלנו כאומה שעל מנת כן הוציאנו ממצרים, "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". אולם, יש העובדים את ה' כי הוא היטיב לנו והוא מיטיב לנו ובע"ה הוא יטיב לנו, וכ"תודה" לה' הם מקיימים מצוותיו, או מתוך יראה שהם תלויים בקב"ה הם מקיימים מצוותיו. דרך זו אינה מספיקה, וצריכים להתרומם לעבוד את ה' מתוך שזוהי האמת המוחלטת וממילא גם האמת הפנימית שבנו ולא משום סיבה אחרת אפילו עליונה. זהו שסיימה התורה וכתבה פעם נוספת "אני ה' אלוקיכם". בתחילת הפסוק כתבה התורה "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", אולם כשחיים בגודל אזי "אני ה' אלוקיכם" מצד האמת. אמנם להגיע למדרגה עליונה זו צריך ללכת בהדרגה, קודם "ולא תתורו" ואח"כ "והייתם קדושים", קודם "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי" ומתוך כך "אני ה' אלוקיכם".
 
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry