שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת ויגש - תשס"ו

פרשת ויגש - תשס"ו

הדרמה שבין יוסף לאחיו מגיעה לשיאה בתחילת פרשתנו ומיד היא נפתרת. "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני..." (מד' יד').


מבאר רש"י "שדיבר יהודה אל יוסף קשות. אמר לו, אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך". מיד אחרי שיחה זו "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (מה' א'). מה גרם ליוסף להתודע אל אחיו דוקא עתה? על פי דברי רש"י שהבאנו ניתן לומר שיוסף הבין שאם הוא ימתח את החבל יותר מדי המצב יהיה מסוכן. אם הוא לא יתגלה לאחיו קיים חשש שאחיו יהרגו אותו ואת פרעה, על כן הוא חייב לחשוף את עצמו ברגע זה.


אולם בפשט המקרא לא מוזכרים האיומים שיהודה מאיים על יוסף. בדברי יהודה מוזכרות שתי טענות עיקריות. הראשונה, הדאגה לשלום יעקב "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת (=אביו מצרתו, רש"י), והורידו עבדך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה" (מד,ל'- לא'). טענתו השניה של יהודה היא הערבות שקבל על עצמו, "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר , אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים" (פס' לב').

 ערבות זו אינה מופשטת אלא מעשית מאוד "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעלה עם אחיו" (פס' לג'). לבסוף חוזר יהודה לטענה הראשונה ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (פס' לד'). אז מתגלה יוסף לאחיו. משמע שהדאגה של יהודה לאביו ולאחיו גרמה ליוסף שיבין שהגיע הזמן להתודע לאחים. המדרש רבה (צג' ט') אומר, א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל.

פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין,  אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך". כאן מתגלית הערבות בתפארתה, ערבות שבאה ממקור טהור וכל מחשבותיה רק על טובת הזולת ולא על טובת הערב עצמו.  פעמים ש"ערבות" גורמת לחטטנות בחיי האחר, ומתוך כוונות שלכאורה הן לשם שמים מקימים משטרה חשאית שתדע ותדווח לממונים  על כל מעשיו של כל אדם, הן ברשות הרבים והן ברשות היחיד. זהו משטר דיקטטורי ועריץ המתהדר באידאולוגיה של דאגה לזולת (פעמים שהמשטר "נאור" וכביכול דואג לכלל ולפרט אך בעצם דואג  לעצמו ולמקורבים. במצב זה, קשה יותר לחשוף את היסוד הרעוע של המשטר ועל כן הוא מסוכן מאוד, וד"ל).


החלומות שיוסף חלם מבטאים את הקשר של יוסף לאחיו ולא עניין אישי ופרטי. כשיוסף רואה שהערבות הישראלית מתבטאת,  הוא מבין שעכשיו הזמן להתעלות ולהתחבר לכלל. אם עתה הוא לא יתגלה לאחיו יתברר שהקשר של יוסף לשאר האחים הוא לתועלתו האישית וזה ודאי אינו נכון. אם עתה הוא ישאר בצד הוא יתנתק מבית ישראל וישאר משנה למלך מצרים ואת זה הוא אינו יכול לסבול. על כן, "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו...". הוא דורש שכל המצרים יצאו מהחדר,כיוון שעכשיו רגע האמת שכל יב' האחים – שבטי י-ה, מתחברים בפועל לכלל אחד ואין מקום לשיתוף אחרים באחדות האומה הישראלית.


גם האחים וגם יהודה מבליטים את נקודת הערבות ההדדית בדברם עם שליח יוסף שרדף אחריהם כדי לחפש את הגביע של יוסף. האחים אומרים ,"אשר ימצא איתו מעבדיך ומת, גם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים" (מד' ט'). תגובת השליח "...אשר ימצא איתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים" (מד' י'), היא תגובה הגיונית. מדוע ששאר האחים יהיו עבדים, הרי הם לא עשו כלום. מצב זה נשנה פעם נוספת כשהאחים מגיעים אל יוסף. יהודה אומר "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (פס' טז'). ותגובת יוסף "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (פס' יז').

יוסף טוען טענה צודקת מבחינה משפטית ואנושית,מדוע אם אחד חטא יענשו האחרים, אולם בכלל ישראל הדברים פועלים באופן שונה. הבדל זה נובע מהשוני של הקשר בין היחיד לכלל אצל האומות לעומת ישראל. כך כותב הרב קוק (אורות עמ' קמד', ג') "היחס של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה (=שונה) מכל היחסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם  רק את הצד החיצוני של המהות, אבל את עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת אלוקים שלא באמצעות הקיבוץ. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים". גוי הוא קודם כל אדם פרטי ככל שאר בני האדם בלי קשר ללאום שלו. אולם היהודי הוא קודם כל בעל נשמה ישראלית והיא הנותנת לו את מהותו.


מתוך כך אדם מישראל אינו יכול לנתק עצמו מהכלל, "גדולה היא ההזדקקות  שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרא מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו" (אורות, שם).
אמנם יהודה ערב את הנער  ונקודה זו הוא מדגיש בתחילת פרשתנו. אולם היסוד האמיתי של הערבות לא מתחיל מזה שיהודה הסכים לקבל על עצמו אחריות, אלא מתוך הערבות הפנימית של האומה. על כן גם האחים וגם יהודה אומרים שכולם יהיו עבדים ליוסף בגלל מעשהו של בנימין.


המדרש רבה (צג' א') מיעץ לאדם שלא להיות ערב. וזה לשונו: "בני אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך וגו' (משלי ו'), א"ר חנינה ברח מן שלוש (=התרחק משלושה דברים). ברח מן הפקדונות ומן המיאונין ומלעשות ערבות בין אדם לחברו". מדרש זה הנמצא בפתיחה של פרשתנו מעלה לנו שאלה, האם יהודה טעה כשקבל על עצמו ערבות על בנימין?ודאי שתפיסה זו סותרת את כל מה שהסברנו לעיל. אולם בעיון בהמשך דברי המדרש מתברר אחרת. המדרש ממשיך: "ד"א, "בני אם ערבת לרעך", זה יהודה "אנוכי אערבנו" "תקעת לזר כפיך – מידי תבקשנו",  "נוקשת באמרי פיך" – אם לא הביאותיו אליך". "עשה זאת בני והנצל" – לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו – ויגש אליו יהודה". מההתייחסות של המדרש אל יהודה לא נשמעת ביקורת על קבלתו את הערבות לבנימין, אלא רק תיאור מצב ועצה כיצד להתנהג בזמן ההסתבכות עם יוסף.


ננסה להבין מתי הערבות היא שלילית ומתי היא חיובית. כשאדם חותם ערבות לחברו כדי שילוו לו כסף, אין כוונתו להחזיר את הכסף במקום הלווה. הוא רק רצה שהמלווה יסכים להלוות. על כן ברגע שללווה אין אפשרות לשלם והמלווה גובה את ההלוואה מהערב הוא מרגיש מרומה. הוא מרגיש עשוק וגזול וודאי הוא מתחרט על שקבל  עליו את הערבות. ערבות כזאת מייעץ המדרש להתרחק ממנה. כל העזרה שהערב מוכן לתת ללווה היא בפה בלבד ולא בכיס (זהו שהמדרש מביא את הכתוב במשלי "נוקשת באמרי פיך").
לעומת זה יהודה כשערב לבנימין הוא ביטא את הקשר העמוק והטהור שבין כל ישראל. חייו של יהודה תלויים באופן פנימי גם בחיי בנימין ובחיי כל אחד מישראל,משום הנשמה האחת של האומה הישראלית. יהודה חושף בפועל את אחדות האומה המקורית, הנסתרת מעיני המתבונן באופן חיצוני על האומה.


כשעם ישראל מגיע לראשונה לארצו כעם בתקופת יהושע שוב נחשפת הערבות ההדדית. יהושע מצוה "והיתה העיר (=יריחו) חרם היא וכל אשר בה לה'..." (יהושע ו', יז'). עכן מועל בחרם והקב"ה אומר ליהושע "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם" (ז' יא'). רק אדם אחד מעל בחרם והקב"ה אומר שחטא ישראל. כשעם ישראל חי בבריאות, הערבות ההדדית מתגלה. כשעם ישראל מגיע לארצו הוא מתחיל לחיות חיי אומה אמיתיים והקשר שבין היחיד לציבור הוא שלם.
המעניין שגם בפרשתנו וגם בעניין עכן אנו מוצאים פגישה בין יהודה לשבט יוסף. יהושע משבט אפריים לעומת עכן משבט יהודה. יהודה הוא מלך ישראל.

 תפקיד המלך הוא לאחד את האומה כולה למגמה האחת של עבודת ה' השלמה. תפקיד זה ניתן לבצעו רק כשמבינים וחיים בפועל את אחדות האומה, המתבטאת בערבות ההדדית. יוסף גורם ליהודה להתחבר ולבטא את הנקודה הכלל ישראלית ובזה להכין עצמו למלכות. גם כשמגיעים לארץ חייבים להחשף כוחות החיים האחדותיים. יהושע בצדקותו קבע שכל שלל יריחו יהיה חרם, ועל ידי כך גרם שעכן יגלה (אמנם בדרך שלילית), את הערבות הישראלית השלמה המתבטאת בארץ ישראל.


נמצינו למדים שפעמים הערבות ההדדית מתגלית דוקא מתוך הסיבוכים. גם המציאות המורכבת שאנו חיים בה כיום תגרום לנו  לחיות חיים ישראליים שלמים ואחדותיים, שמתוכם תתברר האחדות האלוקית השלמה.

הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry