שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת כי תישא - תשס"ו

פרשת כי תישא - תשס"ו

"ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה, ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים" (ל', יח'). הציווי על הכיור נכתב בנפרד משאר כלי המשכן, משום שהכלים הם לעבודת המקדש ואילו הכיור בא להכשיר את האדם לידי עבודה. "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא  ימותו, והיתה להם חק עולם לו לזרעו לדורותם (פס' כ' כא').

מיקומו של הכיור היה בין אהל מועד ובין המזבח. גם לגבי התפקיד של הכיור מודגש שחייבים הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם "בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח". אהל מועד והמזבח הם היסודות של השכל והרצון. "יסוד השכל במקורו הוא הדבור האלוקי, אשר אוהל מועד נוסד עליו – "אהל מועד אשר אועיד לך שמה".  והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ה'" (עו"ר א' עמ' קי"ט). כדי להטהר חייב האדם לשאוב את כוחו  מהשכל והרצון הטהור. מאוהל מועד ומהמזבח. אם האדם ינסה להמציא דרך אנושית לתקון חייו, מובטחנו שהוא יכשל.  (מדי פעם מוצאים אנו שיטות  אנושיות המנסות לגרום לאדם לחיות חיים טהורים ושלווים, אך  לאחר זמן "הבלון" מתפוצץ ומתגלה הריקנות הפנימית).

רק החיבור לשורש האלוקי יוכל לתת לנו כלים שבהם נכשיר את חיינו,  כך שנוכל לחיות את האמת הפנימית שלנו, שהיא האמת האלוקית. זהו שהתורה מדגישה את מקומו של הכיור בין אהל מועד למזבח.

רש"י מוסיף "היה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים  משום שנאמר "ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד" -  כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד. הא כיצד? משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנינו בזבחים". למדים אנו שאסור להפריד בין המקור האלוקי השכלי והרצוני. יש השואבים את חייהם העיוניים מהמקור האלוקי, אך נראה להם שהרצון הוא אנושי ועל כן אין לו קשר לשורש אלוקי עליון. לעומתם אחרים סבורים שהרצון, שהוא היסוד למעשים, צריך להיות מושפע ממקור הקודש, אך את המחשבות השכליות יכול כל אחד להמציא בעצמו. שתי הבנות אלו אינן נכונות. השכל והרצון חייבים להיות מחוברים לשורש האלוקי ואין לפריד ביניהם. על כן הכיור משוך דרומה כדי שלא יפריד בין אהל מועד = שכל, למזבח = רצון. את שני הכוחות הללו יחד שואבים אנו מהיסוד האלוקי שלהם.

לאחר שהתברר לאדם המקור האלוקי של כוחותיו, ניגש הוא לעבוד בפועל. עתה הוא מתחיל לטהר את עצמו ולהכין את כוחותיו לעבודת ה', על כן לפני שהוא ניגש לעבודת המזבח או לעבודת המשכן הוא רוחץ את ידיו ואת רגליו. הידיים והרגלים הם כוחות הפעולה של האדם, ואותם צריך לקדש לפני שיתחיל האדם להשתמש בהם. הגמ' במס' ברכות (י'.)  אומרת "ואמר ר' יוסי בר חנינא משום ר"א בן יעקב המתפלל צריך שיכוון את רגליו שנאמר ורגליהן רגל ישרה". המהר"ל בנתיב העבודה (פ"ו) מבאר: "האדם צריך שיכיר שאין לו שום דבר מעצמו כלל, והוא מקבל מאיתו יתברך הכל. הרי יש לחשוב שאף שהוא מקבל יש לו גם כן מעצמו דבר מה, אבל (=אמנם האמת היא) האדם יכיר שאין לו דבר מעצמו כלל. לפיכך אמר "צריך שיכון רגליו", כי השוואת הרגליים מורה על עניין זה שהאדם בעצמו כאילו אין יכול לפעול דבר, כי התחלת הכל הם הרגלים שמוליכות אתו אל אשר רצונו שם לעשות מה שירצה".

אדם הכבול למקום מסוים אינו מסוגל לפעול ואינו יכול להוציא לפועל את רצונותיו. על כן הרגלים הם יסוד המעשים והפעולות שלנו. בשעת התפלה (=שמונה עשרה) חייבים לעמוד כשהרגלים צמודות להביע בזה שאין לנו בעצמינו כח פעולה, אלא כל כוחינו נובע מהקב"ה. אותו רעיון מתגלה בקידוש  רגלי הכהנים לפני גשתם לעבוד את עבודת ה'.

ממשיך המהר"ל ומבאר: "ולכך כתבו גם כן שיש לאדם להניח ידיו כפותים על לבו (בתפילה) עד שאי אפשר לו לעשות שום פעולה ומעתה הכל כפות, הן רגליו שבהם הולך למקום שרוצה לעשות דבר, הן ידיו שהם הכלים שבהם פועל דבר. לכך ישוה רגליו וידיו כפותים על לבו, ומעתה יכיר האדם שאין לו דבר מעצמו רק הכל מצד  עילתו יתברך ולא מעצמו דבר כלל". הידים הם הכלים הממשיים לפעולת האדם. גם  אותם צריך האדם לחבר למקור האלוקי בתפילה.  על כן יעמוד בתפילה כשידיו כפותים על לבו. שני עניינים אלו נפסקו בשו"ע (ס' צ"ה). "יכוון רגליו זה אצל זה כאילו אינם אלא אחד להדמות למלאכים דכתיב בהם "ורגליהם רגל ישרה". כלומר "רגליהם נראים רגל אחת".

"מניח ידיו על לבו כפותים (פירוש, קשורים) הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד". כשניגש הכהן לפעול בכוחותיו במשכן או במזבח הוא צריך לקדש את כוחותיו. את הרגליים שהן יסוד הפעולה, שעל ידם הוא יכול ללכת לפעול ואת הידיים  שהם הפועלות ממש.

כשהאדם שואב את כוחו מהמקור האלוקי ולפני שניגש לביצוע הוא מטהר עצמו, בטוח שמעשיו יהיו לרצון לפני ה'.

דברים אלו אמורים להיות לנגד עינינו  בכל אשר נעשה, לא רק בזמן התפילה או בזמן עבודת הכהנים במקדש. אנו נדרשים להיות מפתחים ומשכללים את עולמו של הקב"ה, אך אנו חייבים לזכור את המקור האלוקי הנותן לנו כח לפעול. אנו גם נתבעים לקדש את עצמנו בפועל  לפני גישתנו לעשייה המקדמת את המציאות. רק כך נזכה להיות עובדי ה' באמת.

נקודה זו מתבהרת לנו בציווי על השבת המופיעה בפרשתנו "ועתה תדבר אל בני ישראל לאמור "את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם ושמתם את השבת כי קודש היא לכם..." (ל"א, י"ג – י"ד).

השבת היא זכר למעשה בראשית והיא העד שה' פעל את כל המעשים, על כן היא מגלה את הקדושה בעולם כמו שנאמר אצלנו "...אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (יז'). קדושה זו היא קדושה מקורית שאינה תלויה באדם.

גם קדושתם של ישראל המצווים על שמירת השבת, היא קדושה אלוקית מקורית שלא נובעת ממעשי האדם. זהו שכתבה התורה "...לדעת כי אני ה' מקדשכם", דהיינו שהקב"ה מקדש אותנו. מתוך קדושת השבת המקורית והקדושה הישראלית המקורית, מצווים אנו לגלות בפועל קדושות אלו, זהו שאומרת התורה "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת ברית עולם" (יז').

אנו בשמירתנו את השבת "עושים את השבת". אנו בכוחנו מגלים את קדושת השבת בפועל. זאת משום שאנו במהותנו קדושים ועל כן יכולים אנו לגלות את קדושת השבת. זהו אות פנימי הטבוע במהותנו "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם..." (יז').

קדושת השבת המקורית מתגלה לנו ע"י שמירת השבת בפועל. דבר זה התגלה לנו אצל משה. כשמשה יורד מהר סיני ושני לוחות העדות בידו,   מתברר ש"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרון וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו" (לד' כט' ל'). התעלותו של משה בהר סיני היתה מופלאה, "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה..." (פס' כח'). התעלות זו היא מעבר לחיים החמריים הרגילים. אמנם אין ניתוק בין עליונות זו לבין החיים הממשיים. על כן כשיורד משה מההר, אותם כוחות רוחניים עליונים שקנה משה התבטאו בפניו. קרן עור פני משה. אין ספק שמדרגה זו היא עליונה מאוד ואי אפשר להשתמש בה באופן קבוע, בינתיים, על כן "...ויתן על פניו מסוה"  (פס' לב'). אולם ודאי שלעתיד תתגלה מדרגה זו באופן קבוע. זהו "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

כשנשאב את כוחינו מהיסוד האלוקי והקדוש של החיים, ובד בבד נפעל לגלות את אותו יסוד אלוקי בעולם, נזכה להיות פועלים עם א-ל בגילוי האור האלוקי בעולם".
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry