שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת תרומה - תשס"ו

פרשת תרומה - תשס"ו

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו" (כח' ח' ט').

הקב"ה מצוה את ישראל לבנות משכן כדי שתשרה השכינה באומה. התורה מתארת באריכות ובפרטנות את חלקי המשכן. האדנים והקרשים, כיסויי המשכן ארכם ורחבם וכיצד מתחברת יריעה לחברתה. בפרשת ויקהל חוזרת התורה פעם נוספת על כל הפרטים בספרה על הביצוע ועל העשיה של המשכן. אריכות זו נראית כמיותרת, שהרי המשכן במהותו הוא זמני בלבד, והמבוקש האמיתי הוא המקדש הקבוע שהוא בית עולמים, א"כ מדוע עלינו להתעסק כל כך הרבה בזמני החולף ועובר מן העולם.

נעיין בפסוקים שציטטנו לעייל – "ועשו לי מקדש...". בציווי הראשון מופיע המקדש, על אף שבפועל הם בנו משכן ולא מקדש. מזה למדים אנו שהמהות הנצחית של המקדש מופיעה כבר במשכן הארעי, אלא בצורה נסתרת. כדי להגיע למקדש הקבוע חייבים קודם כל לעבור דרך המשכן. על כן נקרא המשכן מקדש, לכוון את בניית המשכן אל המקדש. גם המקדש נקרא משכן כדברי הגמ' במס' עירובין (ב.) "אשכחן (=מצאנו) מקדש דאקרי משכן ומשכן דאקרי מקדש. מקדש דאקרי משכן דכתיב "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כ"ו),דהיינו שגם שיבנה המקדש הקבוע עדיין נקודת המשכן צריכה להיות משפיעה אלא בצורה נסתרת ולא בצורה גלויה.

הפסוק השני "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" קשה. מפסוק זה יוצא שהקב"ה הראה למשה את תבנית כל כלי המשכן, אך אנו יודעים שרק שני כלים ראה משה בהיותו בהר סיני. הוא ראה את המנורה, כמו שנאמר אצלה "וראה ועשה, בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כה' מ'). מבאר רש"י , "ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש". הוא גם ראה את המזבח בהיותו בהר כנאמר נבוב  לוחות תעשה אותו, כאשר הראה אותך בהר כן יעשו (כז', ח'). א"כ קשה מה הפשט הפסוק שהקב"ה הראה למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו? שאלה זו הקשה הנצי"ב בפירושו "העמק דבר".

מבאר הנצי"ב "שכל פרטי המשכן מכוונים נגד פרטי העולם שברא היוצר יתברך והוא שוכן בכלל העולם.  וציוה ה' שיעשו תואר כל העולם ובזה שנכלל במשכן תואר העולם בכללו היה אפשר להשכין שכינת ה' שמה. ואחר שכן נמצא כמה עניינים שפירש הכתוב שיהיו כך וכך,והיה נראה לנו שאינו אלא קיום הבנין בטוב, כמו חמישים לולאות של היריעות היה נראה שאינו אלא כדי לחבר את היריעות ולפי זה אם לא היה אחד מהם פרוף לקרס שלו אינו מזיק ומתבטל קיום המשכן. אבל לא כן הדבר אלא רק ההכרח לפי בנין העולם שנעשו הלולאות נגדם דוקא חמישים לולאות  פרופות לקרסים, ואם יחסר אחד מהם הרי אינו בתואר העולם, ואינו יכול להיות השכינה בתוכם". דהיינו שמבנה המשכן והכלים בצורתם המיוחדת אינו פונקציונלי. לא בגלל הצורך המעשי הם נעשו בצורה זו. בהבנה פשטנית המציאות היא הקבועה ואמיתית, אלא שיש לה יסודות רוחניים "מיסטיים". אולם האמת היא הפוכה, האמת המוחלטת האלוקית היא היותר מציאותית, ומתוכה, בסדר ההשתלשלות, מתגלה גם העולם שלנו.

מגמת עולמנו היא לגלות את היסודות האלוקיים המקוריים בפועל, וכך יתגלה שמו של ה'. על כן חייבים אנו לכוון ולהתאים את המציאות העולמית לשרשה העליון. המשכן וכליו נעשו בצורתם המיוחדת כי הם מכוונים ל"תואר העולם", לתוכן האידיאלי הפנימי של העולם. על כן אם אחד מהקרסים אינו מחובר ללולאה שלו יש חסרון בכלי העולמי, וממילא היסודות הרוחניים של המציאות לא יוכלו להתגלות בעולמנו בשלמות.

ממשיך הנצי"ב ומבאר: "בא הכתוב לומר "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן", היינו, העולמות שהן תבנית המשכן ותבנית כל כליו המפורשים איך המה נעשים. אבל לא ראה משה את המשכן וכל כליו למעשה זולת המנורה והמזבח". דהיינו שמשה לא ראה בהר סיני את הצורה המעשית והגלויה של המשכן וכל הכלים, אלא רק את צורתם המעשית של המזבח והמנורה. בשאר הדברים ראה משה רק את היסודות הרוחניים שלהם. (הבנה זו חשובה במיוחד לאנשים העוסקים בפתוחו של עולם והתעסקות בעולם החומר.  צריך לדעת שעיסוק זה הוא בכלי בלבד על מנת להרחיבו ולשכללו כך שהאור האלוקי האמיתי יוכל לשרות בכלים הארציים. זוהי מגמת העולם. באופן זה, העוסקים ביישובו של עולם הם עובדי ה' אמיתיים).

קירות המשכן עשויים עצי שיטים עומדים, כנאמר בפסוק "ועשית את הקרשים למשכן, עצי שיטים עומדים" (כו' טו'). מבאר רש"י "היה צ"ל ועשית קרשים  כמו שנאמר בכל דבר ודבר,מהו הקרשים מאותם העומדים ומיוחדים לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותם לעשות משכן במדבר מעצי שיטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם" (עפ"י מדרש תנחומא).
למשכן אין מקום מסויים שבו הוא חייב להבנות, אלא הוא ארעי ונייד. לעומתו  המקדש חייב להבנות בהר המוריה, בירושלים. על כן הקרשים הם אלו שתוחמים את המשכן ועל ידם ניתן לעבוד את העבודות המיוחדות במשכן. ניתן להדליק את נרות המנורה, להקטיר קטורת במזבח ולהניח את לחם הפנים. גם עבודת הכהן הגדול לפני ולפנים מוגדרת  על פי הבנין החיצוני שאנו, בני ישראל, בונים. נמצינו למדים שבמשכן אנו נפגשים עם הקדושה המקורית העליונה שאינה תלויה במקום ארצי מדוייק. אנו בונים את המחיצות בעולם  וע"י כך "תואר העולם" הרוחני (כדברי הנצי"ב לעיל) מתגלה בפועל.

הרב קוק מבאר (מופיע בחוברת "שמועות ראי"ה"), שישנם שתי בחינות, מקודש ותדיר. השורשי, הבסיסי, הראשוני, מוצאו מהבלתי טבעי, מ"הקדושה העליונה" דרגת "המקודש". מכוח השורש,מהנקודה הראשונה, מתפתחים בצורה תדירה, עפ"י חוקים טבעיים, הענפים. דרגת "המקודש" היא ששימשה באוהל ובמשכן הארעיים, כשבגלל דרגתה אי אפשר היה לה ל"התמסד" בקבוע, בתדיר.

כשאנו בונים את המחיצות על פי הסדר האלוקי הקבוע והמכוון אל יסודות העולם, אנו מגלים את "המקודש" בפועל. המחיצות מבטאות את עם ישראל הבונה אותן. את כל חלקי האומה שיחד בונים את את המשכן. על כן הם "עצי שיטים עומדים, וכדברי הגמ' במס' יומא (ע"ב.) "אמר ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב עצי שיטים עומדים, שעומדים דרך גדילתם".

המחיצה בנויה מכוחות שונים, אך כולם צריכים להיות עומדים בצורה ישרה ושלמה. רק כשכל יחיד עומד בעצמיותו, בשלמות ולא מכופף עצמו או משנה מעצמיותו, רק אז יוכל המשכן להבנות. זהו הפרוש שעצי השיטים יעמדו בדרך גדילתם.

אותם שתי בחינות של "המקודש" "והתדיר", מתגלות גם אצל אבות האומה והדורות שבאים אחריהם. האבות הם הקדושה המקורית שרק ממנה יכולים להמשך כל הדורות. אם אין את הקדושה המקורית, אזי הבנים יהיו אנשים פרקטיים וזורמים עם המציאות והחיים, ולא יהיו מסוגלים לגלות את הקדושה בפועל.

המשכן "המקודש", צריך להבנות מהעצים שנטע יעקב אבינו, המקודש והמקורי. רק מכוח זה ניתן לבנות משכן. רק כך כל הקרשים הפרטיים העומדים יכולים להעשות חטיבה אחת הבונה את המשכן.

המחבר את כל הקרשים שלא יפרדו הוא הבריח התיכון, כנאמר "והבריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה" (כו' כח'). התרגום יונתן בן עוזיאל מבאר שהבריח היה "מן אילנא דנציב אברהם בבארה שבע" (מן האילן שהציב אברהם בבאר שבע). החיבור מתחיל מהיסוד הראשוני של האומה, מאברהם אבינו.
 המקדש נקרא "בית עולמים" (זבחים קיח:) הוא התדיר והקבוע. מעלה גדולה יש לתדיר שהרי הוא ממשיך כל הזמן, והוא מגלה את שם ה' בעולם בקביעות. אולם כדי שהתדיר יגלה אמת, ולא יהיה הפסק בינו ל"מקודש" המקורי, וממילא הגלוי יהיה חלקי ואולי אף מזוייף, צריך ש"המקודש" יוקדם לתדיר. קודם צריך להבנות משכן המגלה את היסוד המקודש. לאחר שנקלטה קדושה זו מגיע השלב הבא של הקביעות והתדירות.

מראש טמונה במשכן נקודת המקדש, ותמיד במקדש טמונה נקודת המשכן. זהו שהגמ' אומרת  "אשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש".

לפי דברינו מיושבת הקושיא שפתחנו בה – אמנם המשכן הוא ארעי וזמני, אך חייבים אנו להבין את מבנהו וצורתו, שהרי הם הביטוי של "תואר העולם". אנו צריכים לחיות נקודה מקודשת זו תמיד, גם כשהמשכן כבר  לא קיים ובמקומו נבנה המקדש, שהרי נקודת המשכן היסודית חייבת להיות קיימת (אמנם בהסתר) גם במקדש.
גם בחיים, התדיריים של האומה צריכה להיות נקודת "המקודש", נקודת האבות  קיימת. אמנם בנסתר, אך היא צריכה להיות תמיד ברקע.

כשאנו שבים לארצנו ובונים אותה באופן מתמשך, אנו חייבים להתחבר לשורשים ולמקור. כשמתנתקים מהיסודות, כשמתנתקים מהמשכן ומהאבות, אזי הבנין הנבנה הוא רעוע (את זה רואים אנו לצערנו כיום באופן בולט וברור).

אנו מצווים לחבר את היסודות האלוקיים אל מעשינו היום, ובטוחים אנו שמעשינו יצליחו ונתברך ב"ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ' יז').
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry