שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת וישב - תשס"ז

פרשת וישב - תשס"ז

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" (כח' י' יא').

המדרש רבה על הפסוק דורש: "ויקח מאבני המקום – ר' יהודה אמר, י"ב אבנים נטל אמר כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן. אני, אם מתאחות הן יב' אבנים זו לזו אדע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שנתאחו  יב' אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד יב' שבטים...רבנן אמרי, מיעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. מיצחק יצאו עשו וכל אלופיו, ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאיני יוצא הימני פסולת (פרשה סח', יג').

מדרש זה מלמדנו את היחס בין הפרט לכלל, והבנה מהי המשמעות של כלל ישראל, של כנסת ישראל.
מצד אחד, יודע יעקב שצריכים להיות שנים עשר שבטים. כל שבט צריך לבטא כוח מיוחד ושונה באומה הישראלית. לא יכול להיות שכל השבטים יהיו בעלי אופי זהה, שהרי המציאות היא מורכבת ורבת פנים, ובכל צד צריך להיות ביטוי לכוח של האומה הישראלית. מאידך, קיים חשש שהכוחות השונים ימשכו לכיוונים מנוגדים ולא תוכל להבנות אומה אחת מאוחדת ושלימה. חלום יעקב מבטא פתרון לבעיה זו. אמנם יש שתים עשרה אבנים אבל הן חייבות להתאחד ולהיות לאבן אחת. למגמה אחת שלא מבטלת את שנים עשר היסודות.

כשעם ישראל הגיע לארץ ישראל בפעם הראשונה ההנהגה היתה של השופטים. חז"ל (ילקוט שמעוני שופטים, מב') מלמדים אותנו: "מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זמרי. עתניאל בן קנז משבט יהודה, אהוד משבט בנימין, דבורה וברק מהר אפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פואה משבט יששכר, יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה, וכן יפתח מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אלון משבט זבולון ועבדון בן הלל משבט אפרים, שמשון משבט דן , עלי ושמואל משבט לוי".

"ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעלים אשר הורידוהו שמה. ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם את הלחם אשר הוא אוכל, ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה". מבאר רש"י (עפ"י המדרש): "כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאכל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב. מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי".

חז"ל מלמדים אותנו שתיאור התורה שיוסף היה יפה תואר ויפה מראה, בא ללמדנו שבגלל שיוסף סלסל בשערו הוא נתנסה בנסיון עם אשת פוטיפר. אותו תיאור ממש מופיע אצל רחל אמו של יוסף. "וללבן שתי בנות, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" (כט' טז' יז'). לא מצינו ביקורת על רחל. אדרבא הפסוק הבא אומר "ויאהב יעקב את רחל...". אם היתה שלילה ברחל שהיתה יפת תואר, לא היה יעקב רוצה לישא אותה לאשה. נמצינו למדים שהיחס ליופי הוא מורכב. מחד, מסוכן ומשעבד כמו שראינו אצל יוסף, אולם מאידך הוא חשוב ונכבד, ועל כן "ויאהב יעקב את רחל". ננסה להבין זאת מדברי הרב קוק.

באגרות ראי"ה א' (עמ' כג') מופיע מכתב ששלח הרב "לראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית, אגודת בצלאל". שם כותב הרב: "קו אור אחד האיר לנו משך  הערפל העב של עולמנו החשוך כעת. ארץ ישראל מתנערת. ההתעוררות היא אמנם איטית, איטית מאוד, עקב בצד גודל, ובהפסקות גדולות אבל מכל מקום היא מתנערת, נצני התחיה נשקפים למי שחפץ להסתכל יפה".

הרב מזהה  נצני תחיה בתוך החושך הנורא שבתקופת כתיבת המכתב (תרס"ח). אמנם מדגיש הוא שמי שיוכל לראות ניצנים אלו הוא רק מי שחפץ להסתכל יפה. המתבונן בהסתכלות שטחית לא יוכל לזהות את נקודות האור. "אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבד: "תחיית האמנות והיופי העברי בא"י "מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות,  המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים , להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת". הרב רואה בתביעה לפתוח האמנות והיופי סימן ברור להתעוררות האומה מהתרדמת הארוכה של הגלות. רק אדם חי, בעל שאר רוח יכול לתבוע יופי, על כן כשהאומה מתחילה להתעורר היא תובעת את "תחיית האמנות והיופי העברי בא"י". ירושלים האהובה, חולת מחלת הגלות המרה, והזעומה והממושכת, בניה שכחוה.  עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים   את העצמות המדוכאות והחולות היא דורשת יופי, אמנות מלאכת מחשבת".

הגמ' במס' ברכות (סא.) אומרת: "דרש ר' שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב  ויבן ה' אלוקים את הצלע" (רש"י – מאי ויבן – הלא כבר נבנה?), מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם". הרב (עין איה שם) מבאר שהקליעה הזו היא ביטוי של יופיה של האשה. "הורה שבנין המשפחה, לא די לה רק הכרח הקיום והתביעות החמריות, כי אם צריך להלות  עמה תכונות נפשיות ועינוגים רוחניים, כרגשי היופי והתפארת, שמהם יתפתחו כשרונות הנפש ורוממות המידות". בשביל בנין המשפחה צריך קודם כל אמצעים חמריים קיומיים, אך אל לנו לזלזל בכוחות הנפשיים שלנו. לשם פיתוחם של כוחות נפש יש צורך לפתח ולשכלל את רגש היופי והאסטטיקה. "ע"כ רמזה תורה שבנין הבית האנושי דבר יש לו עם רגש החן התפארת, שהיא תכונה יותר נעלה מרגש הפשוט של ההכרח הטבעי של שאר בע"ח. וממנו יעלה האדם אל הרגשים יותר בהירים ויותר צחים, שהתחלת מעלה, אמנם, העתקה של רוממות מגבול הטבע הגס שאין לו כי אם ההכרחים המצומצמים". אל לנו לעצור בפתוח חוש היופי, אלא ע"י שכלול החוש הנפשי הזה נעלה את האדם מחיים מצוצמים שקשורים רק להכרחיות הגשמית של חיים, אל חיים רוחניים שלמים ומעולים.

למדנו על חשיבות רגש היופי, ועל כך שתביעת האומה ליופי ואמנות מוכיחה על תחיית האומה. אך צריך להיות זהירים ברגש זה.

הגמ' במסכת ברכות (מג:) אומרת: ואמר רב חסדא אמר רב, עתידין כל בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון". מבאר הרב (עין איה שם) "האופן של הישרת דרך בימי הבחרות, ביחוד שכוחות הגוף ונפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאוד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא,  שאעפ"י  שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם  בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחינם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים את כוחות השכל ומגדילים גם כן את כוחות הנפש הטובים, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעת של אדם". הרב מבאר, שיש תפקיד חשוב לרגש היופי. הוא מסוגל לפתח את כוחות הנפש והשכל. אמנם רומז הרב שיש חשש בשמוש ברגש היופי, וע"כ הצדיק התמים יודע להשתמש בהם בדרך ישרה. "והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת עפ"י רוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות מפני ההפסד המוסרי שעלול לבוא לרגליו". (ניתן מכאן ליישב את שאלתנו בפתיחת דברינו, מדוע הקב"ה מגרה ביוסף את אשת פוטיפר בכלל יופיו. עדיין לא הגיע הזמן של יוסף לשכלל את יופיו ואסור להקדים את המאוחר). "אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלמה. והמעלה היותר עליונה היא שיהיה השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כל כך חזקים, עד  שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלמות האמיתית של המוסר והטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלוקים ביראת ה' ואהבתו". אנו צריכים לשאוף לחיים שלמים הכוללים גם את רגש היופי, אך אל לנו  להקדים ולשכלל רגש זה קודם זמנו, כי הוא יכול לסחוף את האדם לחיים חיצוניים וחמריים.

כך מבאר הרב את דברי הגמ' בברכות (מג:) : "אל יצא במנעלים המטולאים. איני  והא ר' חייא בר אבא נפיק (=הרי ר' חיא יצא במנעל מטולא)?  אמר מר זוטרא בטלאי ע"ג טלאי (=בטלאי על גבי טלאי לא יצא). מסביר הרב (עין איה שם): "הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהיה משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש,למקור דאבון ושיממון נפש, כי בכל מקום אשר לא יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו יצא בו קיצפה ומפח רוח".

ישנו חשש שבהדגשת חוש היופי האדם יצא נפסד, כי כל דבר שאינו עומד בקריטריונים האסטטיים  שלו, מביאו לידי כעס וזלזול. "אמנם, גם לא יתכן להתעמר בכוח הנשגב הזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא הוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי. על כן ר' חייא יצא (בטלאי) כדי להורות שאל לנו להשתעבד ביחס אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה (= המבטלו לגמרי), כדי שלא לטשטשו מעקרו. על כן ימנעו מטלאי על גבי טלאי". כדי שרגש היופי יקבל את הפרופורציה האידאלית יצא ר' חייא בטלאי אחד, כדי ללמדנו לא להגזים ברגש זה. אולם לא יצא בטלאי ע"ג טלאי כי אז היופי נדחה ומתבטל.

חג החנוכה הוא בעקבות המאבק של החשמונאים והיונים. היונים הדגישו מאוד את היופי והאסטטיקה. על יפת אבי יון נאמר "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט' כז'). דורשת הגמרא במס' מגילה (ט:) יפיפותו של יפת היא באהלי שם".  היופי יכול וצריך להצטרף לאהל הפנימי והרוחני של שם, אך אסור לו להשתלט עליו. היונים טימאו את כל השמנים. השמן מבטא את האור הרוחני היוצא מהמקדש ומאיר לעולם כולו. ההדלקה במקדש נעשית במנורה העשויה ביופי מיוחד, כולה זהב כפתורים ופרחים, והכל מקשה אחת. ההדלקה במנורה מבטאת חיבור בין העיקר הרוחני = השמן, לבין היופי החיצוני = המנורה עצמה.

הקב"ה עשה לישראל נס ואותו פך קטן של שמן דלק שמונה ימים. אולם כידוע המנורה עצמה לא היתה בהדורה ויופיה הגמ' במס' מנחות (כח:)  אומרת: "המנורה היתה עשויה משיפודים של ברזל וחיפום בבעץ (= בדיל),  העשירו עשאום של כסף, וחזרו והעשירו עשאום של זהב".על כך מאיר הרב (אגרות ג' עמ' עה'): "יש להתעורר למה נעשה הנס בשמן ובמנורה לא נעשה להם נס.אלא שיסוד הנס של חנוכה נעשה להודיע סגולת רוח הקודש השורה בישראל, שהוא מקיים את החמריות ואינו תלוי בה". בדרך כלל מבינים שהחומר מקיים את הרוח, אך בישראל אין זה כך, אדרבא, הרוח הוא המקור והוא היסוד המעמיד את החומר. "ע"כ אעפ"י שהתיקון הרצוי (=המצב השלם) הוא שהתוכן החומרי, שהוא הכלי לצד הרוחני, יהיה בהידור ושלמות אבל בכל זאת כשגלי צרות משברים את הצד החמרי שבישראל נשאר רוחו חי,ואור ה' יקימהו לעד וישוב ופרח בכל ערכיו  וזה מה שהיה בזמן החשמונאים, במצב של עניות חומרית נשארה האומה אבל בעושר רוחני. ע"כ לא נעשה הנס על הכלי, המנורה, ונסתפקו בשל ברזל מחופה כיון שכשר עכ"פ בדיעבד, אבל בנוגע לעצם המכוון נגד הרוח, הפנימיות, התוך, השמן, נעשו ניסים כדי שיהיה בתכלית ההדור". יש מקום גדול ליופיו ושלמותו של הכלי. יש מקום לחוש היופי. אך, העיקר הוא החוש הרוחני הפנימי. כשעושים מהעיקר טפל ומהטפל עיקר זהו נצחון הרוח היוני עלינו.

בזמננו כשהמצב הכלכלי הכללי עולה, פעמים רבות במקביל הרדידות הרוחנית משתלטת עלינו. זה בא לידי ביטוי בכל הופעות החיים הן הציבוריים והן האישיים. חג החנוכה מזכיר לנו את האור הפנימי שהוא יסוד הבית הישראלי וממנו יוצאת בשורה רוחנית גדולה לכל העולם. "נר איש וביתו, על פתח ביתו מבחוץ".
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry