שמיניסטים תלמידים ובוגרים
שאל את הרב


> > > פרשת בשלח - תשס"ז

פרשת בשלח - תשס"ז

"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (יז' ח'). כל העמים פחדו מישראל – "שמעו עמים ירגזון,  חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען" (טו', יד-טו). העם היחיד שנלחם בישראל היה עמלק. משה מצוה את יהושע "...בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק...והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל,וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".  לאחר מכן הקב"ה מצוה את משה "...כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הקב"ה אומר שהוא עצמו ימחה את זכר עמלק. בפרשת "כי תצא" נצטוינו אנחנו "...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". ישנה זהות בין הרצון האלוקי למחות את זכר עמלק לבין הציווי שאנו מצווים.

הציווי למחות את זכר עמלק מעלה שאלות מוסריות אצל אנשים רבים. מדוע חייבים למחות את כל העמלקים גם דורות רבים לאחר המלחמה שנלחמו בישראל בצאתם ממצרים. שאלה מעין זו שאל שאול המלך. שמואל הנביא מצווה את שאול: "כה אמר ה' צבאו-ת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכית את עמלק והחרמתם כל אשר לו ולא תחמול עליו והמת מאיש עד אשה מעולל עד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו' ב' ג'). אולם שאול לא קיים את הציווי במלואו: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם... (פס' ט'. חז"ל מבארים שלשאול היו שאלות על הקב"ה. בפסוק (ה') נאמר: "ויבוא שאול עד עיר עמלק, וירב בנחל". מבאר הרד"ק, "ובדברי  רבותינו ז"ל, על עסקי נחל. אמר, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כל שכן? יצתה בת קול ואמרה לו , שאול, אל תהיה צדיק הרבה יותר מבוראך". שאול למד מפרשת עגלה ערופה את הקפדת התורה על חיי אדם, ובצדק. מתוך כך הוקשה לו כיצד מצוה הקב"ה למחות אומה שלמה מעולל ועד יונק וכל בהמה. גם המוסר הפשוט והטבעי מתקומם נגד ציווי זה, והרי אסור לנו לבטל את המוסר הטבעי. כותב הרב קוק: "דבר  מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה.

סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות  יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה" ( אוה"ק ג', ראש דבר עמ' כז'). המוסר הטבעי צריך להיות קנוי לכל אדם, והיראת שמים צריכה לשכלל את המוסר הטבעי ולרומם אותו לשלמות יותר מלאה. אולם על אף שהמוסר הטבעי חשוב הוא, אסור לנו לטעות בינו ובין המוסר האלוקי. המוסר האנושי הוא חלקי ואיננו מסוגל להתבונן במבט כולל, על כן הוא אינו יכול לתת תשובות כוללות ומוחלטות המתאימות לכל מצבי החיים. רק במבט אלוקי עליון ניתן לצעוד בדרך המדויקת המשקללת את כל נתוני המציאות הגלויים והפנימיים.

"המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה" (אוה"ק ג' עמ' ב'). המוסר של חול יכול לתפקד בצורה טובה בשגרת החיים, אך  כשהנסיונות קשים יותר,  מוסר זה אינו מספיק. זאת משום שאינו כולל את כל כוחות החיים שלנו, הוא לא נכנס לפנימיות הנשמה. "וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן". כדי להדריך את הכלל צריך לבוא מיסוד האלוקי והכללי של החיים. המוסר של חול נובע ממבט אנושי וממילא חלקי, על כן אינו יכול לרומם את האדם הפרטי והכללי לחיות חיים שלמים. זוהי הגערה  האלוקית לשאול  "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך". המבט שלך הוא מבט חלקי, ושאלתך נובעת מסברא אנושית, אך מלך ישראל צריך להנהיג את האומה על פי המוסר האלוקי.

בציווי שהקב"ה מצוה את שאול נאמר "אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לי בדרך בעלותו  ממצרים". אין פה ציווי סתמי להכות את עמלק  אלא יש פה אזכור של יסוד הרוע של עמלק וההתנגדות המוחלטת שלו לישראל הבא לידי ביטוי במלחמה כשיצאנו ממצרים ואנו עייפים ויגעים. הנביא מוסיף "ולא תחמול עליו", זאת כדי להדגיש שאמנם התגובה הראשונה שלנו על ציווי  מחיית עמלק יכולה להיות חמלה. אך אנו צריכים לראות את האמת במבט אלוקי ולא לחמול על עמלק.

המבט האלוקי מתגלה לנו בתורה ובנבואה. נאמר בפרשתנו: "...כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור לדור". מבאר רש"י: "ידו של הקב"ה הורמה לישבע  בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא? ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם". אם ישראל מגלים את שמו של ה' בעולם, אז כסא ה' (=מלכותו) שלם בעולם.

עמלק הם ההפך הגמור של ישראל. כותב הרב (מאמרי ראי"ה ב' עמ' 508) "הנבואה, הצופה ברוח אלוקים החיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק, שנגודו לאור ישראל הוא נגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם למחות  את זכרו, כדי לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדולה". עמלק הוא ההפך הגמור של ישראל,ואין פתרון אחר, אלא למחות אותו. כל זאת על מנת שישראל יוכלו לממש את תפקידם האלוקי. "זאת הנבואה בעצמה (=אותה הנבואה שלימדה אותנו שצריך למחות את זכר עמלק) היא הצופיה הליכות האדם של אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה". הנבואה עיקרה הוא צפיה אל האושר והאהבה. על כן כשהנבואה אומרת למחות את עמלק, אין זה מתוך שנאה קטנונית, אלא מתוך ראיה בהירה ופנימית המלמדת אותנו על מהות  רשעת עמלק. הרב מבאר את ההבדל בין עמלק לשאר האומות. "עם כל האומות אנו מחולקים בתעודה חלוקה ערכית. הם נועדו לשכלולו של חיצוניות העולם ואנחנו לפנימיות". ההבדל שבין ישראל לעמים הוא שאנו משכללים את התוכן הרוחני והפנימי של העולם, ואלו האומות מתקנים את החיצוניות שלו. "אבל עמלק הוא ההיפך ממש מכל מגמת הקודש של ישראל, וצריך להמחק כדי שיהיה ה' וכסאו שלם" (קובץ ו' רנ"ב). מגמת עמלק היא הפוכה מישראל.  בזה עמלק שונה מכל שאר העמים ועל כן מצוה למחותו.

עמלק נלחם בישראל לאחר הניסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים ולאחר קריעת ים סוף. אין זה מקרה אלא מלמד על מהותו של עמלק וניגודו לישראל. "עמלק מחזיק בטבע בעיקר בעבור אהבתו לרע שנמצא גבול (=מעורבב) בשמרי הטבע". בתוך המציאות הטבעית מעורבבים חלקים רעים והם השמרים של הטבע. את זה מחזיק עמלק. על כן עמלק "אינו יכול לסבול ניסים בעולם". כי הנס מאיר את אור ה' בעולם. "לעומת זה ישראל יצר ה' כדי להבקיע את חומת הטבע, ומציאות הניסים עשו חלונות בטבע, באופן שאיננו סותם בפני אור האלוקי" (קובץ ו', רנ"א). יש חומות לטבע המונעות מאיתנו לראות את הקורה בתוכו. צריך להבקיע חומות אלו ע"י עשית חלונות שיתנו לנו הצצה לפנימיות של הטבע ולראות בו את האור האלוקי. רק כך מגמת בריאת העולם תוכל להתגלות. רק כך  תתברר האחדות האלוקית בתוך העולם. זו מגמת האומה הישראלית. מגמת עמלק הפוכה מזה. על כן כשנעשו ניסים לישראל באו העמלקים ונלחמו בנו. הם מתבוננים במסגרת החיצונית של הטבע והחיים וטוענים שאין בהם יסוד אלוקי, אלא הכל מקרי. הם סותרים את התוכן האלוקי של העולם וגורמים שכסא ה' בעולם לא יהיה שלם, על כן צריך לכלותם.

עם ישראל כאומה מתנהג על פי האמונה בה' ועל ידו מתבררת מלכות ה' בעולם. עמלק הם הפך לזה. כך לומדים אנו בגמרא במס' ברכות (נח.)  "לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק שנאמר "וירא כי יד ה' על כסא י-ה".  מבאר רש"י: " ע"י שמלחמה לה' בעמלק, תעלה כסאו". כותב הרב (עין איה שם): "עמלק  ניצב כצר לישראל, עינו היתה רעה במה שיצאו ישראל לחדש בעולם שתהיה אומה מתנהגת במלכותה על פי גאון ה'. ובאשר שדבר זה הוא מוכרח שתהיה אומה בעולם שהכוח היותר שבמלכותה יהיה שם ה' ואמונתו ובטחונו אהבתו ויראתו. על כן עמלק המתנגד לזה יהיה עדר אבד".  מלכות ה' יכולה להתגלות בעולם רק ע"י אומה שלמה שמרכז חייה הוא יראת ה' ואהבתו. לזה עמלק מתנגדים במהותם, על כן חייבים להאבידם מן העולם כדי שיתקיים הפסוק "לך הה' הממלכה".

אם עמלק הם הפך ישראל מדוע הם נבראו? על פי דברי הרב בהסבר תפילת ראש השנה נוכל להבין. אנו מתפללים: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", מבאר הרב (עו"ר ב' עמ' שיד'): "הרע הגמור המוחלט שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו (=הרע עצמו שמח כשהוא מתכלה) ואבודו ואפסותו זוהי שלמות התפתחות היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל,וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו". את הרע הגמור צריך לכלות מן העולם, וגם הוא עצמו חפץ בכך. הרי גם לרע הגמור יש נקודה אלוקית נסתרת ועלומה והיא ודאי רוצה שלא יתבטא הרע בפועל. על כן הרע עצמו שמח בכילויו. כשאנו מתבוננים במבט פנימי ואלוקי זה אנו יודעים שיש לעשות חסד עם  הרע עד שנכלהו. זוהי מדרגה גבוהה ועדינה מאוד של חסד, שהרי בפועל המעשה נראה כהפך החסד. אין ספק שחסד כזה יכול להיות מסוכן. אנשים יכולים לפעול במסוה של חסד. רק המבט האלוקי המוחלט יכול לתת הדרכות מדויקות מתי צריך להשתמש במידת חסד זו ולכלות את הרע לגמרי. למדת חסד עדינה זו חייבים ישראל להגיע. לשם כך נצטוינו להלחם בעמלק.

מדברי הרב במקום אחר ניתן להבין מבט נוסף בעניינם של עמלק. הרב מבאר מדוע משה לא נלחם בעמלק בעצמו, אלא שלח את יהושע. עוד צריך ביאור מדוע "ידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ומדוע "אהרון וחור תמכו בידיו". כותב הרב (עין איה ברכות ב' ט' י'): "משה רבנו עליו השלום בעצמו לא היה אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים (=משה), הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהיה צורך לעולם בכוח המנגד להם. ע"כ "ידי משה כבדים", ובכוחו העצמי היה מוכרח להוריד ולהניח ידיו".

ההתנגדות של עמלק לישראל מכריחה אותנו להתגבר ולהטהר. כשאין מאבק ישנו חשש שהאומה תכנס לחיי שגרה נמוכים. המאבק בעמלק, מכריח אותנו להוציא את הכוחות האלוקיים שלנו אל הפועל – על כן נברא עמלק, כדי לטהר את האומה הישראלית וממילא לעלות את העולם כולו יחד עם ישראל. כל עוד לא הושלמה מטרה זו עמלק צריך להיות קיים. משה שצופה ורואה על  סוף כל הדורות, ידע שעדיין יש צורך בעמלק. על כן הוא אינו יוצא למלחמה, וידיו כבדים. "אמנם אהרון וחור שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כוחו, כי  אם השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרו. על כן לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כי אם ההחלשה" . אמנם יש צורך במאבק עם עמלק כדי לטהר את ישראל ועל כן לא מכלים אותו בנתיים.  אך ישנה הסתכלות נוספת, הסתגלות של צורך השעה. ברגע הזה צריך להלחם עם עמלק כדי להחלישם, כי עתה נערכת מלחמה ממשית בין ישראל לעמלק. על כן משה יושב, דהיינו לא במלא כוחו המתבטא בעמידה. אהרון וחור תומכים בידי משה, ויהושע נלחם בפועל נגד עמלק ומחלישם. נמצינו למדים שיש תפקיד  לעמלק והם לא "פספוס" אלוקי.  המאבק בינינו לעמלק  הוא מדוייק ומדוד לפי הצורך ואין כאן שום מקריות. עתה ברור לנו שהמלחמה בעמלק היא על פי ראיה אלוקית פנימית, שרק באופן זה העולם יושלם. על כן מלחמה זו צודקת ומוסרית.

לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, וגם כל אחד ואחד באופן אישי, אנו נתקלים בשאלות של מוסר מול הציווי האלוקי. אך כשמרימים את המבט להסתכלות אלוקית, מוצאים הרמוניה פנימית בין המוסר לתורה. גם במאבקינו  כיום אל לנו להתפתות לדברי הצדקנים המחלישים את כוח עמידתנו. אנו נדבק בדרך ה' ונחייה חיי קודש ומוסר שלמים.
הדפס עמוד
שלח לחבר
לראש העמוד
"בית אורות" הינו סימן רשום של American Friends of Beit Orot, Inc  © כל הזכויות שמורות  |  יצירת קשר  |  מפת האתר
האתר הוקם ע"י entry